המאבק שלה למשפט (ב)

"ההתנגדות נגד עוול פוגע, הדורש את בעל הדבר למערכה, זאת אומרת נגד פגיעה שכזאת בזכות, שלפי ביצועיה יש בה משום זלזול במשפט ועלבון אישי, התנגדות כזו היא חובה. זו חובת בעל הזכות כלפי עצמו- כי זוהי מצוות הקיום העצמי המוסרי, וזוהי חובה כלפי הציבור – כי התנגדות כזו דרושה למען יתגשם המשפט".

(רודולף יירינג, המאבק למשפט)

במשפט נזיקי, על הניזוק להוכיח נזק, וככל שנזקו גדול יותר, כך יגדל הסכום שיפסק לטובתו. כלל זה מעמיד ניזוקים של תאונות דרכים, נזקי גוף או רשלנות רפואית בדילמה, ובקונפליקט בין החתירה לשקם את חייהם, לבין הצורך לספר ולהציג לבית המשפט את הנזק, וזאת בכדי לזכות בפיצוי המיוחל.

כיצד משתלבת תביעת הנזיקין שלך עם רוחך, רוח של חתירה קדימה במלוא העוצמה והעוז?

"גם כשבאתי לבית המשפט לא עניין אותי הפיצוי, כמו להבהיר שאני אדם, ולא מספר סטטיסטי, לא עוד תיק סטטיסטי".

רצית לאמר את האמירה שלך?

"בדיוק, זה ישמע לא אמין, אבל הכסף זה לא מה שעניין אותי, עניין אותי שהמעשה שנעשה בי לא יחזור, עניין אותי הפן החינוכי או ההסברתי, זה מה שעניין אותי בעיקר".

מהו הנזק שתיארת בפני בית המשפט?

פגיעה בכושר ההשתכרות, פגיעה ביכולת להקים משפחה, בני זוג פוטנציאלים נרתעים, זה נזק אמיתי לחלוטין, נכתב בכתב התביעה גם 'עוגמת נפש וסבל' אבל המילה הזו קשה לי, אני מעדיפה לראות בקשיים שחוויתי אתגרים, עברתי שבעה ניתוחים, טיפולים שלא היו הכי נעימים, וכל מיני דברים שהם פיזית לא הכי נעימים".

עד שרינת לא סיפרה לי פרט מידע זה היה לי קשה לדמיין זאת. רינת קורנת ומלאת חיים, ומלאת ביטחון בעצמה ובאחרים, ועל פניה לא ניכר הסבל.

"אני אחרי שבעה נתוחים", היא ממשיכה, "הייתי הולכת, היה לי ספאזם ברגליים, מתח גבוה בשרירים, המתח הגבוה גרם לעצמות להסתובב והייתי הולכת במן איקס כזה, צחקתי על זה כי הומור זו הדרך להתמודד, עשו עבודת נגרות רצינית, ניסרו את העצמות וסובבו וחיברו מחדש עם פלטינות, עבודת נגרות (מחייכת), זה היה ניתוח של תשע שעות, בגיל 16 וחצי הכניסו לי את הפלטינות, בגיל 18 הוציאו, כי הפלטינה זה גוף זר, זה לא היה פשוט, גם ההחלמה ממנו.

הניתוח הראשון היה בגידים, בגיל שלוש, הייתי תינוקת עם מוצץ, והמנתח בא ולקח אותי בידיים כי הייתי תינוקת, וניסה לעשות את זה כמה שיותר אמפטי ועדין, אני לגמרי זוכרת את הכל, יש לי ממש תמונות בראש, זה לא פשוט, גם הייתי חייבת להתבגר מהר, ילדות אמיתית פשוט לא הייתה לי, ישר מגיל שלוש נכנסתי לניתוחים, על כן עד היום יש בי את הילדה, אם תראי אותי בגן שעשועים אני אתנדנד, אני מאד אוהבת את הפן של הילדה שבי שלא התבגרה. יש לו מקום מגודר, בשליטה, אבל יש לו מקום".

על הנזק הזה סיפרת לשופטת?

"כן, גם הקושי בלימודים שהיה לי, בעיקר מוטורי, קשה היה לי לכתוב מבחנים, ואם זה סיכומי שיעור, היו לי סייעות עד שמצאתי את הדרך שלי להתגבר, היה מישהו שהיה כותב עם לפטופ את כל ההרצאות ובסוף היה נותן לי את הסיכומים, היה לי טייפ מנהלים, וסיימתי בהצטיינות את התואר, אני מקבלת אותו ביום שני הקרוב, את התואר עצמו".

"לידת המשפט, כלידת האדם, מלווה תמיד חבלי לידה קשים. והאם עלינו להתאונן שהדבר הוא כך? דווקא אותה העובדה, שהמשפט איננו נופל לחיק העמים ללא טורח, שהם היו מוכרחים להיאבק ולריב, להילחם ולהיות שותתי דמים בשבילו, דווקא עובדה זו מקשרת ביניהם ובין משפטם אותו הקשר האמיץ, שסיכון החיים מקשר בשעת הלידה בין האם והילוד".

(רודולף יירינג, המאבק למשפט)

באיזה גיל התחלת ללמוד משפטים?

24 וקצת. זה עניין אותי גם מן הבחינה של לנסות לעזור לאחרים, וגם מבחינת האתגר החשיבתי. רציתי לנסות להביא את עצמי למקום שאולי אני אמנע קושי מאחרים, ופחות אתגרים, את המילה קושי, אני משתדלת כמה שפחות להשתמש בה, קושי מלכתחילה – זה נשמע כמו משהו שאי-אפשר לעבור אותו, אתגר זה משהו שיש בו אנדרנלין".

פטרו אותך מהצבא?

"זה בכלל סיפור בפני עצמו, שם קצת עצבנו אותי, כי אני באתי כילדה בת 17 עם קורות חיים שהכנתי בבית, אני האמנתי ועדיין מאמינה שיש לי מה לתרום, העלו אותי לוועדה רפואית, לא הבנתי יותר מידי, שם נאמתי את הנאום שאני רוצה לתרום ולהתנדב, הסתכלתי בגובה העיניים ושידרתי את הכי חוזק שיכולתי, שבועיים אחרי כן שלחו לי פטור, ניסיתי להתחיל את התהליך של התנדבות, ואז תפסתי את עצמי ואמרתי רגע, אני רוצה להתנדב וזה מה שאני מקבלת?

התנדבתי שנתיים לשירות לאומי. שנה ראשונה הייתה בקיבוץ מסילות בצפון עם ילדים עם אוטיזם, ובשנה השנייה בקריית אונו עם קשישים ניצולי שואה, אלו היו שנתיים קשות ומאתגרות, כיום אני מודה לצבא שלא קיבל אותי, זה לא בשבילי להיות פקידה באישזהו משרד, אני צריכה הרבה יותר אתגר מזה. הצבא הוא גוף שחושב כלכלית, וזה חבל, הוא מפסיד, הוא מפסיד הרבה אנשים שיכולים לתרום ושיש להם הרבה מה לתת".

"כל ההשגים והכיבושים הגדולים והנמנים בדברי ימי המשפט: ביטול העבדות, השיעבוד, חירות קניין הקרקע, המלאכה, הדת וכדומה, כולם הוכרחו להיכבש דווקא בדרך זו של מאבק עז, שנמשך לעיתים קרובות מאות בשנים, ויש שנחלי דם, אבל תמיד זכויות נדרסות, מסמנים את הדרך שבה הלך המשפט במאבק זה".

(רודולף יירינג, המאבק למשפט)

עם סיום השירות הלאומי, היה ברור לרינת שהמסלול אליו תפנה הינו מסלול אשר יאפשר לה למנף את האירוע האישי שחוותה ושהיא חווה עדיין באופן יום יומי, לתועלת אחרים שכמותה. היא התלבטה בין פסיכולוגיה נוירו-שיקומית, חינוך מיוחד ומשפטים, אבל ההליכים המשפטיים שהחלה לנקוט הכריעו את הכף למשפטים. התהליך לא היה קל, היא ביקשה להתקבל לאוניברסיטת בר-אילן אבל הם דרשו פסיכומטרי, בחינה שהיה לה קושי לבצע בשל המוטוריקה העדינה אשר נדרשת בסימוני התשובות.

למרות תדהמתי, מסתבר שאף אחד במשרד החינוך לא חשב לייצר מבחני פסיכומטרי ממוחשבים, או בעלי רובריקות סימוני תשובות רחבים יותר, בכדי שבעלי בעיות מוטוריות יוכלו להוכיח את יכולותיהם בו. לרינת הייתה תעודת בגרות מצוינת, 95 נקודות לפני בונוסים, ואין ספק שלו היה מתאפשר לה להבחן בפסיכומטרי, הייתה מציגה הישגים דומים, אלא שהדבר לא נתאפשר לה. גם פרופ' יעקוב נאמן, אז נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ניסה להתגייס ולסייע, אך לשווא. בסופו של יום נרשמה רינת למכללת קריית אונו וכאמור, סיימה את התואר בהצטיינות – וקיבלה משרת מתמחה במשרד המשפטים.

את בשנה א', את לומדת משפט חוקתי. יש פסק דין שדיבר אליך?

"כן, מדובר בפסק הדין אליס מילר, שדן בטייסת שלא התקבלה לחייל האוויר. פתאום נתנו למה שחוויתי שם אמיתי, אפליה, ואז הבנתי שיש את הנושא של העדפה מתקנת, ופתאום הדברים החלו להסתדר ואסימונים החלו לרדת".

כיצד יכולת להזדהות עם אליס מילר? מבקרים את הפמיניזם שבא לידי ביטוי בפסק דין זה כפמיניזם אליטיסטי, אשר אינו נוגע בחייהן של 99% מן הנשים האמיתיות, ולבטח שאינו נוגע בחייהן של הנשים המוחלשות בחברה.

"אני חשה שבקטע התעסוקתי אני לגמרי שם, היא נלחמה לטובת השוויון זכויות של עצמה. גם עם פסק הדין דנילוביץ' הזדהתי, זה הקע של שוויון הזכויות, כל מה שהיה קשור בשוויון זכויות ישר הדליק את כל הפילטרים אצלי.

גם דיברו על העניין של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ואז הבנתי שזה המקום שלי, זה הבית שלי, זה התחום שלי, ובעצם מאז נסגר הגולל, שלשם אני הולכת, לנציבות, ולא יעזור בית דין. אני המתמחה הראשונה בנציבות, לא היה תקן".

"קול פנימי אומר לו, שאסור לו להיסוג, שהמדובר הוא לא החפץ חסר-הערך אלא אישיותו, כבודו, רגש הצדק שלו, הכרתו העצמית- בקיצור, המשפט הופך בשבילו משאלת טובת הנאה סתם לשאלת אופי: חיוב האישיות או הויתור עליה"

(רודולף יירינג, המאבק למשפט)

איך השגת את זה?

"הנציבות ואני ביחד נלחמנו, כי אני לא בטוחה שהם הבינו את חשיבות תקן הסטאג'ר, הם לא הבינו עד כמה חשוב נושא אכיפת זכויות אנשים עם מוגבלויות. יש שם כיום תקן אחד של מתמחה שאני למעשה פרצתי אותו".

למה היה חשוב לך להתמחות שם ולא במקום אחר ואז להיות שם עורכת דין?

"כי רציתי את זה כמה שיותר מהר, ואני, אני כמהה לתחום הזה (תוך כדי שהיא מדברת עיניה ניצתות וגופה כמו נצמת לתחושת הכמיהה), כמה שיותר מהר רציתי להגיע לשם, ואני יודעת כמה זה חשוב לקדם את הנושא הספציפי הזה. היה לי גם ראיון בעליון להתמחות, בדיעבד התקבלתי להתמחות בבית המשפט העליון אבל דחיתי אותם. למעשה אחרי שהתקבלתי לנציבות דרך סעיף של העדפה מתקנת, החלו להגיע פניות נוספות אלי, אבל חייכתי מן חיוך כזה שזה כבר לא אקטואלי, אני יודעת איפה אני רוצה להיות, והגעתי להגשמה של מה שרציתי להגשים. לעבוד שם זו הגשמה עצמית, גם הצוות מדהים, עורכת הדין בילה ברג, היועצת המשפטית של הנציבות, כשהיא ראיינה אותי אז סוף כל סוף הבנתי שהמגבלה היא לא מחסום אלא להפך, זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי 'פור' בזכות המגבלה, היא הבינה את החשיבות של להעסיק אדם בזכות המוגבלות ולא למרות, אנשים שם מדהימים, הנגישו לי את המקום, זה כיף לי, קצת מבאס שזה הולך להסתיים, זכיתי, לגמרי".

איפה את רואה את עצמך עובדת אחרי ההתמחות?

"או במקום שמתעסק/מקדם את העניין של בעלי מוגבלויות, יש את ארגון בזכות, או בנציבות עצמה אם היה תקן אבל אין".

למה שלא תלחמי על קיום תקן?

"דיברתי עם היועמ"שית, אך היא הבהירה לי שלנוכח המצב הכלכלי, גם התקנים שכרגע קיימים, עלולים להצטמצם עקב המצב".

במהלך לימודי המשפטים שלך, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו דיבר אליך?

"מאד מאד מאד מאד. כי זה שוב, זה לראות את האדם כאדם, כמשהו הוליסטי, ואחר כך כדבר אחר, וזה משהו שאני מאמינה בו לגמרי".

המשפט מחלק את זכויות הפרט לזכויות 'שליליות' ולזכויות 'חיוביות'. בעוד שהזכויות השליליות אומרות למדינה "שבי בשקט" ו"אל תתערבי", ועימן נמנות זכויות כגון חופש הביטוי, חופש המחשבה, חופש המצפון, חופש ההתאגדות וכדומה, הרי שהזכויות החיוביות (כגון הזכות לדיור הולם, זכויות סוציאליות, הזכות לשוויון וכדומה) מחייבות את המדינה לקום ולעשות מעשה, שלא לדבר על השקעת משאבים. על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נמתחו ביקורות ונאמר עליו שהוא חוק ליברטני, אשר מזניח את הזכויות הסוציאליות, ומעלה על נס את זכות הקניין. המהפכה החוקתית, ככללה, טוענים חוקרים כגון פרופ' דני גוטווין או פעילים חברתיים כגון עו"ד יובל אלבשן, הייתה מהפכה שהשאירה את השכבות המוחלשות מאחור. אין חוק יסוד זכויות סוציאליות, אבל קיים חוק יסוד חופש העיסוק, אשר מדבר בעיקר אל עובדי ההיטק.

אני שואלת את רינת כיצד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהוא חוק ליברטני ביסודו, מדבר אליה, כאשר דווקא אנשים מסוגה הם הנמענים של זכויות שהודרו מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: הזכות לשוויון והזכויות הסוציאליות. "זה צרם לי", משיבה רינת, אבל אני מאמינה שאם אין את הזכות השלילית, אז גם לא תהיה את הזכות החיובית, צריך גם וגם, ההבנה הבסיסית היא שהיות והזכות השלילית היא צרה יותר, אז ברגע שתהיה את ההבנה הבסיסית, יהיה יותר, זה שלב בדרך". בדבריה רינת מדברת על מה שאני נוהגת לכנות 'כדור השלג', בהליך התפתחות זכויות הפרט. לרוב, הכרה בזכויות של קבוצה מסוימת תוביל להכרה בזכויות של קבוצה אחרת, ולהפך: שלילת זכויות של קבוצה מסוימת (נניח ערביי מדינת ישראל) תוביל בהכרח, במוקדם או במאוחר, לשלילת זכויות של קבוצה אחרת. זוהי דינמיקה שבה הכרה בזכות גוררת הכרה בזכות נוספת, ושלילה של זכות תגרור הרחבה של אותה פגיעה בזכויות, גם לעבר מגזרים אחרים. רינת, לפי דבריה, אינה מוטרדת מהכרת המהפכה החוקתית בזכויות "סושי" כגון זכות הקניין או בזכות לכבוד ולשלמות הגוף. ההיסטוריה של פיתוח המשפט בישראל הוכיחה כי בתי המשפט הבינו מהר מאד, כי כדי לקיים את חופש הביטוי, יש לממן את אבטחת ההפגנות, (קרי זכות שלילית וזכות חיובית שמשתלבות זו בזו), וכי הזכויות הסוציאליות הן חלק מ'זכות הקניין', שכן 'זכות הקניין' אינה אך ורק הזכות להחזיק במניות או בקרקעות אלא בעיקר הזכות למלא את צרכיך הבסיסיים.

נעלה לשנה ב'. את לומדת נזיקין. בתור אחת שניהלה תביעה נזיקית חיכית ללימודי הנזיקין?

"יותר מחיכיתי (על פניה עולה הבעת התפעמות), אמרתי לכל החברים שאני מתה להתחיל לימודי נזיקין. זה היה ממש כמיהה כזו, שריפה כזו, שיעבור הזמן עד שיגיע הקורס".

כמה קיבלת בנזיקין?

"95".

ובחוקתי?

"90".

אלו אינן שאלות של אם פולניה. אני שואלת את רינת לציוניה במקצועות אלו כי אני מאמינה שאדם שעוסק בעניין מתוך תחושת בערה פנימית, יצליח בו בכל מקרה. דיני הנזיקין והמשפט החוקתי, שני תחומי-משפט שנגעו היטב לחייה של רינת, היו תחומים אשר אני מתארת שעצם הלימוד שלהם היווה תיקון וסגירת מעגל עבורה. ללמוד על כל הזכויות שנשללו ממנה. אני יכולה לדמיין אותה שואבת בשקיקה את החומר וקוראת בשקיקה פסקי דין אשר נוגעים לאפליה במקומות עבודה, כפי שהיא חוותה, או לרשלנות רפואית, עניין כאוב שהיא חווה על בשרה במשך 28 שנות חייה, שכן האופן שבו יילדו אותה הוביל למוגבלות שעימה היא מתמודדת.

מה הדבר הראשון שלמדת בנזיקין, שהימם אותך, שגרם לך ל'ואווו'?

"למדנו את סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הדבר מדבר בעדו, היה לי מצד אחד, אמרתי 'וואו', הנה זה, הדברים היו כל כך חדים, במקרה שלי, היה לי מבחינה נפשית, קשה, היה אחד השיעורים שהיו לי דמעות בעיניים, כי הבנתי כי אכן עברתי את זה, כי זה הפך את זה לכך כך חי ואמיתי פתאום, היו לי שיעורים מבחינה רגשית לא פשוטים, כי אני נשמתי את זה וחויתי את זה על בשרי לגמרי, תרתי משמע, גם היה ביני לבין המרצה דיאלוג כל הזמן, חברים נעזרו בי, הוא לימד ואני אמרתי את התשובות עוד לפני שהוא סיים את השאלה, זה היה אתגר רגשי, זה להתעסק במשהו שהוא לא פשוט, אבל זה היה מדהים, זה גם הרגיע כל מיני רוחות שאת יודעת, את יודעת שמשהו לא בסדר, אבל את לא יכולה לקרוא לו בשם, פתאום את מבינה שאת לא לוטה בערפל, יש בדיוק הצבעה על מה ויש מישהו שאחראי על זה, זה בעצם סגר לי מעגל".

כלל 'הדבר מדבר בעדו', במשפט, הוא כלל שקובע שבמקרים מסוימים נטל הוכחת התביעה יועבר אל שכמי הנתבעים. ברגיל, בדיני הנזיקין, חל הכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה", ועל התובע להוכיח את תביעתו במידת הוכחה של 51%, במאזן ההתברויות, קרי שיותר סביר שגרסתו נכונה מאשר שאינה נכונה. אולם ישנם מקרים שבהם נטל ההוכחה עובר אל הנתבע, אלו מקרים שבהם הנתבע הוא זה שאמור לדעת את מקור קרות הנזק, ולא התובע. כך למשל אם מים, אש או 'דברים מסוכנים' נמלטים מדירה אחת לדירה אחרת, על הנתבע להוכיח כי זה לא התרחש עקב התרשלותו, עליו להסביר כיצד הדבר אירע. גם ברשלנות רפואית, כאשר בית חולים התרשל רפואית והמסמכים אבדו, בית החולים הסב לתובע נזק אשר קרוי "נזק ראייתי", קרי, בית החולים מנע מן התובע לדעת את עובדות התביעה, ועל כן, במקרה שכזה, נטל ההוכחה עובר אל בית החולים.

במקרה הפרטי של רינת, כפי שהיא סיפרה בראשית הראיון, בית החולים איבד מסמכים ובגרסתו היו סתירות רבות. זה בדיוק המקרה שבו בית החולים צריך להוכיח שלא התרשל, ולא רינת צריכה להוכיח כי נתרחשה התרשלות במקרה שלה.



"כן, וזה גם עורר סערה בכיתה, לא סערה במובן השלילי, הרבה יותר התעניינו בקורס, גם היו הרבה דיונים ביני לבין המרצה במהלך השיעור, זה הפך את הקורס למשהו הרבה יותר חי ובועט, ידעו שאני מחכה לזה וגם ידעו את המקרה הספציפי שלי, זה פשוט עשה את האפקט של זה".

אחד מפסקי הדין אשר נלמדים בדיני הנזיקין הינו פסק הדין זייצוב נ' כץ. פסק דין זה טובע את המונח הולדה בעוולה, וקובע כי הולדת ילד בעל-מום, עקב התרשלות הרופאה לאתר את הנזק מבעוד מועד בבדיקות הגנטיות, היא עוולה. פסק הדין הזה עורר דילמות מוסריות ואתיות קשות, בשל הקושי האתי להגדיר ילד כ"נזק", אך בסופו של יום נקבע כי "יש להכיר עקרונית באחריותו של רופא כלפי הורים וילדם, מקום שהתרשלותו של הרופא גרמה ללידתו של קטין בעל מום, בנסיבות שבהן, לולא אותה התרשלות, לא היה הקטין נולד כלל". השופטת מרים בן פורת הרחיקה לכת וקבעה באותו פסק דין כי "ייתכנו מקרים, אם כי נדירים, שבהם ניתן יהא לקבוע, שטוב לו לאדם פלוני לולא נולד".

איך חשת לגבי פסק הדין זייצוב נ' כץ?

"הייתי בשוק, כי אני לא חושבת שאני עוול, אני חושבת שאני סוג של, לא יודעת אם מתנה זו המילה הנכונה, אלא משהו יותר benefit, תועלת, אני רואה במה שקרה לי, מעבר לפן המשפטי, איזשהו כלי, לניסיון, שאני מקווה שיצליח, לשנות תודעתית, בכלל בנושא של אנשים עם מוגבלויות".

כשלמדתי דיני נזיקין, קיים המרצה בשיעור דיון תיאורטי בשאלה אם הולדת ילד הנושא-מום יכולה להיחשב כנזק. הדיון היה תיאורטי לחלוטין, אתי, פילוסופי. אני יכולה להניח שבכל פקולטה למשפטים או בכל מכללה מתקיים דיון שכזה, ואני מנסה לדמיין כיצד נראה הדיון בכיתה בנוכחות ובהשתתפות רינת.

גם אצלכם קיימו את הדיון אודות 'הולדה בעוולה'?

"כמובן, ואני הגבתי באותו דיון בפן המוסרי והחינוכי, חשפתי את עצם העובדה שאני מקרה של רשלנות רפואית, אבל אני לא נזק, אני הזדמנות לשנות, למשהו חיובי, שינוי תודעתי חברתי כולל, בכלל כלפי האחר והשונה, בין אם זה מוגבלות ראייה, בין אם זו מוגבלות שמיעה, המרצה היה בשוק, הוא נותר פעור פה לכמה שניות".