לשקר יש יותר מזוג רגליים

ובכן, רק אצל השקרנים הפסיכופטיים המנגנון פועל באופן כזה. אצל רובנו, האמת יכולה לקבל פרשנויות שונות, שיהפכו אותה בו בזמן לאמיתית וייחודית לנו. יכולתו של משה לספר את סיפור המריבה לא רק כאירוע שהתרחש בבוקר ובעטיו הוא איחר לעבודה, אלא עם כל הרגשות, הפחדים והחששות הכרוכים בכך, הופך את הסיפור להכל, חוץ משטוח, צייתני וכנוע למציאות הקולקטיבית.

אחת העובדות המפתיעות באשר לשקרים מהסוג של משה היא שמרביתם נראים בלתי נחוצים בעליל. לשקרנים כאלה יש שני סוגי שקרים ברפרטואר: הראשון, שנחווה כנחוץ ביותר, כולל שקרים שמתעוררים בשעה שהאדם מרגיש לכוד ומדמיין שהאמת תהיה הרסנית עבורו. הוא משקר אבל לא נרגע, ופוחד שהשקר אולי לא ישפיע כמצופה. השקר השני, זה שנראה כבלתי-נחוץ, מלווה בתחושה של ניצחון וביטחון עצמי. כיוון שכך, האדם משקר באופן בלתי-פוסק, כמה פעמים ביום, ובמקרים מסויימים השקרים מורכבים ביותר ונמשכים תקופה ארוכה.

משום שרודפת אותם תחושה של משהו אכזרי, שאורב להם בסביבתם. כיוון שמשה זוכר מילדותו את האופן בו ההיגיון היה היחס היחיד אליו, ולכן גם נחווה כאכזרי, בכל פעם שהוא משקר, הוא חוסם את ההיגיון.

מול המעביד שלו, למשל, הוא חווה ניצחון של השקר שלו על ההיגיון הבריא של הבוס. פעולה נוספת שהשקר מצליח להשיג עבור השקרן הפסיכופתי היא יצירת הזדהות של האחר איתו. אנשים שנמצאים באופן תכוף עם שקרנים פסיכופתיים, לא יודעים אם החוויה שהם חווים היא ממשית או לא. הם שומעים סיפור ועוד סיפור וכל הביטחון הבסיסי שלהם מה ממשי ומה לא מתערער לחלוטין.

אנשים הסובבים את השקרן הפסיכופת מרגישים מתוסכלים וכועסים ברגע שהשקר נחשף. את חוסר האונים ותחושת הבגידה שהם חווים, חווה גם השקרן בילדותו מול ההורים הנוטשים. את הבלבול שהם חווים בין מציאות לדמיון מרגישים גם אלה שנמצאים בסביבתם. אלה כבר אינם יודעים בוודאות מה בדיה ומה במציאות, ומגיעים למצב בו אינם יודעים מיהו באמת האדם שנימצא איתם.

התחושה שהם לא יודעים מי הוא באמת, משותפת גם להם וגם לשקרן. גם הוא לא יודע מי הוא באמת, שכן אם היה יודע - היה יודע גם שהוא ננטש באופן אכזרי.

בטיפול פסיכולוגי טוב, שם אין למוסר דריסת רגל, מנסים דרך הסיפורים השקריים לשמוע את האמת הנפשית של האדם, ודרך ההבנה של צרכיו וסיפוקם לאפשר לו לחיות במציאות המשותפת לרובנו.

מהי הסיבה הפסיכולוגית התפתחותית שמביאה אנשים להתנהגות שקרנית שכזאת? המקור לשקרנות נובע מהצורך לקיים עולם של פנטזיה, בהיעדר דמויות מטפלות נגישות.

למשל, משה, גדל בבית של הורים אינטלקטואלים ושאפתנים, שראו בביטויים רגשיים בעוצמה רבה כאפשריים להתמודדות רק באמצעות התבונה. ההיגיון ששלט בכל הביא גם לכך שאת משה גידלו, מאז ילדותו, מטפלות שונות. מייד כשנולד יצאה אימו לכנס חשוב למספר שבועות, כשהיא מותירה אותו, באופן "הגיוני", בידיה האמונות והמיומנות של מטפלת.

גם באשר שנות ילדותו הוא הועבר ממטפלת למטפלת, ובלילה כשהיה במצוקה, היה אביו קם לקראתו. בסוג גידול שכזה, נוצרות שתי חוויות - האחת מציאותית, שיש בה אבא, אמא ומטפלת, והאחרת פנטסטית, שיש בה דמויות דמיוניות שממלאות את הצרכים של משה, כלומר, זמינות לא רגשית. כיוון שלא ניתן לפתח יחסים מלאים ללא החלק הרגשי. הדמויות בפנטזיה הפכו להיות המשמעותיות יותר, והעולם החלופי, שבבגרות נתפס כעולם שקרי, הוא העולם המספק.

בניגוד לשקרים של רובנו, לשקרים של השקרנים הפסיכופתיים יש תפקיד חשוב מאוד בקיום שלהם: הם לא משקרים רק כדי להגן על האחר מפני אמת כואבת, והם גם לא משקרים רק כדי להתאכזר אל זולתם. השקרים מעוררים אותם לחיים, וממלאים את הריק שהותירו הדמויות המשמעותיות בחייהם.

משה איחר כיוון שרב עם אשתו. למעשה, הוא איחר לעבודה כי אשתו איימה לעזוב אותו, אולם חשש מתגובת המעביד ולפיכך סיפר לו כי נתון היה בפקק תנועה ארוך ומסובך בשל תאונת דרכים. השקר היה התגובה שלו לאיום הזה (בשל משאבים אישיים דלים ומצומצמים לעמוד מול האמת).

איומה של אשתו עלול היה לעורר בו דחף להכות אותה - מחשבה שיכולה לעלות במוחו של משה. אם היה עושה כך, הוא עלול היה להיאסר ולעמוד לדין, אבל בזכות היכולת שלו לשקר כל-כך טוב הצליח לחמוק מכך.

אנשים שמשקרים טוענים, שהשקרים נפלטים מפיהם ללא מחשבה מוקדמת. הם קודם כל מסופרים, ואז האדם שסיפר אותם, מתחיל לחשוב מה בעצם סיפר. לפעמים הם גם טוענים שלא היו מוותרים על הפליטות האלה, שכן זאת הדרך היחידה שלהם להביע את רגשותיהם.

על-כן ניתן לראות בשקר של השקרן מצד אחד פגיעה באמת החברתית המוסכמת, אבל מצד שני משל למצבו האמיתי של השקרן. אילו משה היה אומר למשל שרב עם אשתו ופחד ממאסר, הוא לא היה נקרא שקרן.
כולנו משתמשים במשלים כדי לתאר את הרגשות שלנו, או להביע אמת שקשה להביע אותה באמצעים רגילים: "אני רותח מזעם" מסביר הרבה יותר עד כמה אני כעוס מאשר ה"אני כועס" השגרתי, ממש כמו ש"אני מרגיש כמו סמרטוט" מבטא בצורה הרבה יותר אמיתית עד כמה אני עייף. שקרנים מהסוג של משה לא יכולים להימנע משקרים כיוון שעבורם השקר נתפס אמיתי הרבה יותר מהאמת.

השקר, עבור שקרנים כמו משה, אותם "שקרנים פסיכופטיים" משמר את האשליה לפיה יש להם שליטה במציאות. הם מארגנים את המציאות מחדש וכך מצליחים להשתחרר ממה שנראה בעיניהם כשיעבוד נורא: אם באמצעות השקר הוא מצליח להביע את רגשותיו הכנים, הרי שהשקר גורם לו להרגיש חופשי בהתבטאותו הרגשית.