97-2026. זהו המספר שעליכם לציין בספריית יד ושם כדי לקבל את "מיין קמפף" מאת אדולף היטלר, בשפת המקור ובמהדורה שפורסמה במינכן ב-1943 - כאשר מלחמת העולם השנייה והשואה היו בעיצומן. למהדורה מ-1935, נא רישמו 97-2024. ואילו המהדורה הראשונה מ-1925 מסומנת ביד ושם ב-97-2031R. אם תרצו להגיע דווקא לספריית האוניברסיטה העברית בהר הצופים, תמצאו את מהדורת 1943 תחת הסימון DD 247 H5 A322. באוניברסיטת תל אביב יש מספר מהדורות, כולל המהדורה הראשונה, כולן באוסף וינר: G04.12L HIT. ולמי שאינו דובר גרמנית, כל הספריות הללו ורבות אחרות ברחבי ישראל ישמחו להציע לכם תרגום של "מיין קמפף" לאנגלית במספר הוצאות.

בגרמניה מתחולל בשבועות האחרונים ויכוח בשאלה האם להוציא לאור את "מיין קמפף" במהדורה חדשה, מדעית ומוערת. אצלנו נעשה ניסיון צנוע בהרבה בשנת 1992, כאשר משה צימרמן ועודד היילברונר פרסמו חוברת דקה של קטעים מתוך הספר, בצירוף מבואות והערות. הצעקה שהתעוררה הביאה לכך שהספר הורד במהירות מעל המדפים.

אני מודה ומתוודה: החוברת של צימרמן והיילברונר נמצאת בספרייתי, וחמור מכך - אפילו קראתי בה וציטטתי מתוכה. מה לעשות, זהו גורלם של חוקרי שואה, מלחמת העולם השנייה, אנטישמיות וגזענות. עבודתנו מחייבת אותנו לבוא במגע עם הטיפוסים הנאלחים ביותר ועם הטקסטים המחליאים ביותר בהיסטוריה. אבל אין לנו שום אפשרות אחרת.

הרשימה שהבאתי בתחילת הדברים מלמדת, שכל מי שרוצה לקרוא את "מיין קמפף" - יכול לעשות זאת בקלות גם בישראל. מדובר בספריות ציבוריות גדולות, הפתוחות לכל דורש ואפילו ללא תשלום. ואם בישראל כך - בחו"ל על אחת כמה וכמה. אפשר גם לקנות אותו בקלות באינטרנט, במגוון של מהדורות ותרגומים, ולא באתרים ניאו-נאציים אלא בברנס אנד נובל ובאמזון. כך שבמידה רבה, הוויכוח הוא תיאורטי ובעיקר אמוציונלי.

אי-אפשר להבין את שורשי האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי, מבלי להיכנס במידת האפשר לתוך מוחו וחשיבתו של אדולף היטלר. ואת זה אי-אפשר לעשות בלי לקרוא ולנתח את "מיין קמפף". הספר הזה הוא אבן יסוד בחקר כל מה שקשור לנאציזם, לאנטישמיות, למלחמת העולם השנייה ולשואה. חוקר של נושאים אלו שאינו יודע, לפחות בצורה כללית, מה כתוב שם - אינו חוקר ראוי לשמו.

מה גם, ש"מיין קמפף" אינו הטקסט האיום ביותר שיצרו הנאצים. "דר שטירמר", עיתונו האנטישמי והפורנוגרפי של יוליוס שטרייכר, התעלה על רבו - וגם אותו אפשר לקרוא בחופשיות בכמה וכמה ספריות בישראל. רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ, כתב זכרונות בכלאו והם פורסמו בעברית לפני עשרות שנים. חוקרי שואה מובילים פרסמו את דוחות האיינזצגרופן על מסעות הטבח שלהם בברית המועצות. אלפי ורבבות מסמכים נאציים הוגשו לבתי המשפט בעולם מאז תום המלחמה וכולם פורסמו. אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות, אשר ימלאו עמודים שלמים.

אז ממה מפחדים? שהטינופת הזו תשפיע על מישהו? מי שרוצה או מוכן להיות מושפע, יכול להשיג את "מיין קמפף" (וכאמור - גם פרסומים גרועים עוד יותר) בלי כל קושי. מי שצריך את הכתבים הללו לצורך עבודתו המדעית, מגיע אליהם ממילא. האם לא עדיף שהקוראים יקבלו מהדורות שיעמידו אותם על השקרים, העיוותים והפשעים הטמונים בספר ואשר נגרמו בעטיו?

אם כבר, ראוי ש"מיין קמפף" יפורסם בעברית - במהדורה מדעית וביקורתית, כמובן - כך שכל חוקר יוכל להשתמש בו בלא חשש מאי-הבנות לשוניות ותוכניות. יתרה מזאת: כך ניתן יהיה להציג את תוכנו בפני תלמידים ובני נוער, ולהפיק את הלקחים הנדרשים.

יחסנו לשואה הוא רגשי, וכך הוא צריך להיות - אבל אסור שיהיה רק רגשי. אנו חייבים להסתכל על השואה גם במבט רציונלי ומפוכח, להבין כיצד אירעה, לנתח את מה שאירע במהלכה ולנסות למצוא דרכים למניעת הישנותה. מחקר השואה בישראל עושה זאת בהצלחה מרובה מזה עשרות שנים, ואנו יכולים כבר להיות גאים בשלושה דורות של חוקרי שואה מהמובילים בעולם. אין שום סיבה שנירתע מ"מיין קמפף", נקרא אותו, ננתח אותו, נמצא את הסילופים שסחפו אחריהם עם שלם ונבין כיצד נוצר מנגנון הרצח המרושע ביותר בתולדות האנושות - ואין שום סיבה שלא נוכל לעשות את זה בשפתנו, שפת התנ"ך, שפתו של העם שאותו רצה המחבר להשמיד. אם תרצו, גם זה סוג של נקמה ואפילו ניצחון.