כסף לא גדל על העצים. הוא צומח באינטרנט. אני לא מתכוון למיזמים השונים, לשיווק הרשתי, להשקעות ברכישת בעלות על ליין של מכונות קפה, על שותפויות שונות, שבהן נדרשת – על-פי ההצעה – השקעה מזערית-ביחס תמורת הבטחה לגריפת רווחים נאים. לא על אחיזת העיניים הגימיקית-שיווקית אני מתכוון. לא ולא. כלל וכלל לא. אני מתכוון לכסף שהוא משחק ילדים.

בעיר צפונית קטנה, במרכז הקהילתי, מול שורת מחשבים שהוענקו על-ידי הממשלה, במסגרת פרויקט להב"ה (לצמצום הפער הדיגיטלי), יושבים ילדים – חובשי כיפות ואלה שראשיהם יחפים מהן. אלה ואלה מרוכזים, כל כולם, בכל תעצומות הנפש ומאווייה, בכל מאודם, במשחקי המזל (הימורים?). שטופי סומק הם מרוויחים סכומים אסטרונומיים, שולחים זה לזה, אף שהם יושבים במרחק ריח ולפעמים במרחק נגיעה זה מזה, את תוצאות המסחר שלהם, סוחרים ממולחים, שועלי ממון שכמוהם.

יש להם אלוהים. על-פי רוב הוא יושב במרומים, אבל יש מקרים, כך יעידו בני המזל שבהם, גורפי הרווחים הדמיוניים-לכאורה, שהצג כמו מעניק להם ממשות מוחשית, שבהם הוא מואיל לרדת ומבקר אותם במשחקיהם. הוא מציץ אליהם מתוך הצג, לובש את דמות האחראי על עושרם המופלג.

לא כל כך קל "לעשות כסף"...

הם יושבים כך שעות, מרוכזים בבועת הכסף הנושאת אותם אל האופק, אל פסגות העושר והאושר. הם עולצים, הילדים. טוב להם, רואים. מה רע להם? בחופש אין להם מה לעשות בבית. גם הוריהם נושמים, כמשוער, לרווחה. הם לא שומעים "אבא, משעמם לי", "אימא, אין לי מה לעשות". אולי היו אלה ההורים ששלחו אותם אל מרכז המחשבים המתנ"סי לעשות שם את כספם הווירטואלי.

האם זה שיעור לחיים? אני לא יודע. האם כך הם מתוודעים אל משמעותו האמיתית, המציאותית של הכסף, אל הקושי להרוויח אותו, אל המאמץ הנדרש להשקיע על-מנת להשיגו, או שהשפעת המשחקים היא הפוכה, דמיונית ואולי אף הרסנית; האם הילדים, במשחקי הכסף השקדניים שלהם, טועים לחשוב כי קל, קליל "לעשות כסף?". אני לא יודע. כצופה מהצד (לא פעם אני גם רואה אותם במשחקיהם ובעל-כורחי שומע אותם בשיחם ובשיגם).

אני לא יודע מה ומי הם יהיו, כשיגדלו. במה יעסקו כאנשים בוגרים. אין לי מושג האם ייזכרו בימים שבהם השתעשעו במסחר וירטואלי בכסף; כשהשתעשעו ב'נדמה לי'. האם משחקי הכסף הווירטואליים יועילו להם במשחק החיים. אני רוצה להאמין שהמשחקים האלה לא יגרמו להם מפח נפש או, חלילה, נזק. ימים יגידו.

שעת בוקר מאוחרת. עשרות ילדים בחופשה יושבים מול צגי מחשבים ששודרגו לאחרונה. הצבעים חדים וברורים. הרזולוציה מעולה. לפעמים, אני מביט בעיני מי מהם שבהן אני יכול להבחין ממקומי. פעורי עיניים, כמו חוזים, משתאים, בפלאי פלאים, הם לא מאמינים למראה עיניהם. הם עושים ים של כסף. "יו", קם לפתע אחד מהם וצוהל את מצהלתו "אני מיליונר!".

שתיקה. אולי תדהמה. אלם. איש אינו פוצה פה. אולי הלם. ואז, כמו הד, קם ילד נוסף מכיסאו ושואל את המיליונר הצעיר, "אפשר להיות חבר שלך?"...