ביום שלישי, 5.1.10, פרסם
נחמיה שטרסלר בעיתון 'הארץ' רשומה תחת הכותרת
"תוכנית ויסקונסין עובדת". ברשומה הוא שב וחזר על הקלישאות הנבובות הרגילות ולפיהן "18,000 איש מצאו תעסוקה בעזרת התוכנית, וחייהם השתנו לחלוטין. הם חיים טוב יותר מעמל כפיהם ואינם נסמכים עוד על שולחן הממשלה". מי שקורא את מספרי התוכנית דרך החור של הגרוש, מתקשה להבין שתוכנית ויסקונסין, ההופכת את אזרחי ישראל המוחלשים והמובטלים (ולמעשה, גם בני מעמד הביניים במדרון התלול בדרך לשם) לאנשים החבים בציות בכל פרט הכי קטן בסדר יומם לאנשים אחרים, היא איום על הדמוקרטיה, במידה לא פחותה ואף רבה מן האיום שמהווים עבורה אותן קבוצות בקרב המתנחלים, החרדים והערבים אשר מאיימים על הדמוקרטיה באופן ישיר.
תוכנית ויסקונסין הופכת מגזרים הולכים וגדלים למגזרים אשר
פחד הוא הגורם המניע המרכזי בחייהם.
אדם חופשי אמור לפעול מתוך רצונות, שאיפות, תקוות, תשוקות, כמיהות וערכים, לא מתוך
פחד.
אנשים הפועלים מתוך פחד הם חומר הגלם האולטימטיבי למשטרים טוטליטרים, וזה מה ששטרסלר ודומיו אינם מבינים -
תוכנית ויסקונסין היא תוכנית המביאה אנשים לציות מוחלט לגחמות מטופשות, אידיוטיות וארכאיות של פקידונים מטומטמים, מתוך פחד מהדבר הגרוע מכל - אובדן אמצעי הקיום הדל שעומד לרשותם.
זוהי אינה תוכנית "העצמה" - מילה מבית מדרשו של הדוחושב הויסקונסאי אשר שטרסלרים מסוגו של שטרסלר מאמצים בלא כל חוש ביקורת. "העצמה" אינה יכולה להתרחש כאשר אדם מציית לכל גחמה מטופשת של מי שהושם כאלוהים שלו (פקידוני התוכנית) אך ורק מתוך פחד ששלילת קצבת הקיום שלו תוביל אותו אל סף רעב וחיים בלא תנאים היגניים בסיסיים (שכן אובדן הקצבה הזעומה פירושו גם ניתוק המים מן הברז). אין שום "העצמה" בחיים תחת איום, אין שום "העצמה" בחיים תחת השפלה תמידית (נכפי התוכנית מדווחים באופן שיטתי כיצד פקידוני התוכנית מתייחסים אליהם כאל פרזיטים, טפילים על החברה, אשר אינם רוצים לעבוד ואשר כל מעייניהם נתונים לרמות את הרשויות,
הגם שתוכנית ויסקונסין אשר גוזלת מן השלטון את סמכויותיו היסודיות היא זו שמפעילה את התרמית הגדולה ביותר על הרשויות).
דוגמה לגחמות המטופשות של פקידוני ויסקונסין הוצגה לפני מספר ימים בכתבה ב'הארץ': מסתבר שפקידוני ויסקונסין אילצו את נכפי התוכנית ללמוד טקסט שטחי ומטופש שלקוח מאתר "רוחניקי" ל"התפתחות אישית" בשם "הסוד" -
עיתון הארץ פרסם כי נכפי התוכנית אולצו ללמוד טקסט מגמתי, שטחי ואידיוטי על כמה כדאי להיות עשיר, אולם העיתון שכח לציין מהיכן נלקח הטקסט: הטקסט נלקח מאחד מאותם אתרים בעברית אשר נוצרו בעקבות הספר "הסוד", ואשר המוטו שלהם הוא שאנו אחראים לכל המתרחש בחיינו, ואם רק נדמיין משהו - הוא יקרה (סביר להניח שנטבחי הרצח ברואנדה/דרפור דמיינו שזה יקרה, ביקשו מהיקום להירצח ולהיאנס, ולפי שיטת "הסוד" זה פשוט התרחש). הדוגמה הזו ממחישה את השטחיות האידיוטית שממנה עשויה ה"הכשרה" של תוכנית ויסקונסין. אין חשיבה מעמיקה באשר לסיבות אשר גרמו לאנשים להישאר מחוץ למעגל העבודה. יש קלישאות שמדריך צופים מאלתר באינטרנט רבע שעה לפני שהוא רץ להדריך את הפעולה בצופים, בעודו ממהר לקשור את העניבה.
מתעלמים מגורמי העומק
לו הייתה תוכנית אשר מנסה לברר לעומק את גורמי האבטלה במדינה, תוכנית זו הייתה מתווה את ההכשרה שלה בהתאמה לגורמי העומק.
ברי כי פקידוני ויסקונסין לא ממש טרחו לחקור באופן עמוק את הגורמים להישארות אנשים כה רבים מחוץ לשוק העבודה (אולי למשל כי קיימת אפליה מובנית בשוק זה כלפי מי שאינו עומד בסטנדרטים מסוימים שתמציתם - דוגמגישות [דוגמנית-מגישה] בערוץ 2). לו היו עושים כן היו מגלים, לדוגמא, כי אחד הגורמים המרכזיים לאבטלה הוא אפליה על בסיס גיל. כשהשתתפתי בכינוס מטעם מכון ואן ליר אשר הביא לבמה עדויות חיות של נכפי הגולג ויסקונסין, סיפרה אחת המשתתפות כי היא ועוד ארבע משתתפות-בכפייה כמוה נשלחו במכונית לרמת החי"ל, לעבוד במסעדה. בעל המסעדה סילק אותן בבושת פנים והסביר שהוא רוצה "ילדות", היינו, צעירות עד גיל 25 לכל היותר, כמלצריות.
למרות שסיטואציה זו המחישה בבירור כי אי-עבודה אצל אנשים שעברו את גיל ה-40 מקורה באפליה מובנית בשוק, הפקידון מויסקונסין הורה לנהג שהוביל אותן מכפר בצפון למסעדה (שדחתה אותן על הסף כי לא היו "ילדות") שלא להחזיר אותן לכפר ולהשאיר אותן זרוקות ברמת החי"ל (מקום שעבורן הוא סוף העולם), וזאת משום ש"לא התקבלו לעבודה".
הגישה המטומטמת (אם זה לא היה עצוב עד דמעות, זה היה מצחיק) של פקידוני ויסקונסין מראה כי לא רק שהם עיוורים, טיפשים ומטומטמים מדי בכדי להבין את גורמי העומק להדרתם של אנשים מקבוצות מסוימות משוק העבודה,
אלא גם כאשר גורמי עומק אלו, כגון אפליה מטעמי גיל, כתובים על הקיר באותיות קידוש לבנה זועקות, גם אז הם עיוורים לגורמים אלו וממשיכים להאשים את המובטלים במצבם.
אגב, חברתי, אשר עבדה פעם בחברת כוח-אדם, סיפרה לי שהיא קיבלה הוראה להשליך לפח את קורות החיים של כל מי שמצוי מעל לגיל 30. ביקשתי ממנה שתביא לפרסומם של הדברים אולם היא סירבה, וזאת משום שחששה למקום עבודתה בחברת כוח-אדם זו.
להעצים אנשים במקום להשפילם, ולדבר בדוחושב על "העצמה"
תוכנית אמיתית אשר מנסה, לאחר מחקר מעמיק, להתמודד עם גורמי העומק להדרה של אנשים מקבוצות מסוימות משוק העבודה, הייתה מלמדת את נכפי התוכנית שיעור בעמידה על זכויותיהם בעבודה, באיסור אפליה מחמת גיל. תוכנית שכזו הייתה מציידת את נכפי התוכנית במכשירי הקלטה, כך שאם מעסיק מסרב להעסיקם מחמת גיל, הם יוכלו להקליט את דבריו ולתובעו בבית הדין לעבודה.
תוכנית אמיתית הייתה מלמדת את משתתפיה כיצד להגיש תביעה בבית הדין לעבודה.
תוכנית אמיתית לא הייתה מלמדת נשים קורסים מטופשים על טיפוח היופי והחן - שוב גחמה אידיוטית של פקידוני ויסקונסין, שהכוח שניתן להם בידיים גרם להם לחשוב שהם אלוהים עלי אדמות, ועכשיו הם ילמדו את המובטלים שיירדו מהעצים כיצד לאכול בסכין ובמזלג - אלא הייתה מלמדת נשים כיצד שוק העבודה מפלה נשים מחמת מראה חיצוני, וכיצד להתמודד ולהתגבר על אפליה זו (לאפליית נשים על בסיס מראה חיצוני, ראה ספרה של נעמי וולף,
מיתוס היופי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004).
דוגמה לאופן שבו פקידוני ויסקונסין - אשר משתמשים בחרב האיום בשלילת קצבה בכדי לכפות על אנשים השתתפות בתוכנית, אינם מודעים לעצמם ולתפקידם כמצמידי אקדח לרקה, ועד כמה המגלומניה העצמית שלהם גורמת להם לחשוב שהם גילו את אמריקה למובטלים - באה לידי ביטוי בדבריה המגלומניים וחסרי המודעות העצמית של אחת הפקידונות הבכירות של התוכנית:
תרצה בר-חיים, מנכ"ל אגם מהל"ב, החברה שמפעילה את מרכז התעסוקה בנצרת, טוענת שיש עוד דרכים להביט על השינוי החברתי שיוצרת התוכנית. לא רק דרך "החור של הגרוש," כמו שהיא מגדירה.
היא מספרת על כפר עין-מאהל, שתושביו הצטרפו לתוכנית ומתייצבים במרכז התעסוקה: "יש לי עובד מעין-מאהל. הוא מספר לי שעצם היציאה לעבודה שינתה את החיים בכפר. היום לאנשים שם יש סיבה לקום בבוקר. אורח החיים שלהם השתנה לאורח חיים יצרני ויעיל. גם אם הם מרוויחים שכר מינימום. שתי משכורות מינימום זה עדיין יותר ממה שהיה להם קודם." (מירב דוד, "
יש עבודה אבל איזה מן חיים אלו", nrg, 30.5.08)
הפער בין דיבורי הגטו לדוגמה של פקידוני התוכנית, לבין תחושת ההשפלה שחשים הנכפים שלה, מודגש. כך מעידה אחת מנכפות התוכנית, כפי שעדותה הובאה
בכתבה ב'מעריב':
קצבת הבטחת ההכנסה שלה נשללה לאחר שעזבה משרה חלקית בניקיון של חנייה תת־קרקעית בחניון. "זו הייתה עבודה בפיח ואבק, השתעלתי עד שיצאה לי הנשמה," היא מספרת. "אבל אני לא מחפפת, אני קורעת את התחת, עושה את העבודה כמו שצריך."
אחרי שניקתה פעמיים את הבטון בחניון, הבוס טען בפניה שהמקום לא נקי. "באתי לאחראי שלי והתחלתי לבכות. הוא ראה שעשיתי פעמיים, אמרתי לו שיגיד לבעל בית והוא לא הסכים להתווכח איתו. זה בטון, זה לא יכול להיראות מבריק. עזבתי שם כי הרגשתי מושפלת."
סכנה לדמוקרטיה
דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים כאשר חלק ניכר, או אפילו קטן, מאזרחיה, מבלה את מרבית שעות יומו בעשיית דברים בכפייה מתוך פחד מאיבוד קצבת הקיום שלו, תוך שהוא חש השפלה מתמדת, תוך שהוא נכפה לציות נוקשה לגחמותיהם של אחרים ותוך שהוא עובד בעבודה סיזיפית, שלא ניתן להפעיל בה את החשיבה, הדמיון או היצירתיות.
מדינה שחלק ניכר מאזרחיה נכפים לציית לגחמות של אחרים, חשים מושפלים כל הזמן, ובתודעתם צרובה המשוואה של אי-ציות = אובדן יכולת הקיום. הם אזרחים שאולי יכולים להיות "אזרחים יצרניים ומועילים" בפרויקט בנייה מגלומני באחד הגולגים של סטאלין, אך למדינה דמוקרטית, אשר זקוקה לאנשים יצירתיים, מרדניים, חושבים, עצמאיים נפשית, רגשית, רוחנית ומחשבתית, אזרחים כאלו אינם טובים.
אבל מצד שני, זה לא מה שבעלי ההון, חבריו של שטרסלר, אשר רוכשים את המדינה בפרוטות וזקוקים לכוח עבודה צייתן ולאזרחים פאסיבים שיעברו בשתיקה על מכירת החיסול של נכסי המדינה, זקוקים לו?
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
