הציווי הדמוקרטי

הרעיון הדמוקרטי עתיק יומין הוא. מוצאו בשחר ההיסטוריה המתועדת והמאורגנת. העולם התרבותי המתועד של אגן הים התיכון עבר אז סוג של מהפיכות חברתיות ורנסנס תרבותי שלווה במלחמות מאבקי תרבות, השפעה ושליטה.

הדמוקרטיה הייתה כבר אז נחלתם של החברות המתקדמות והעשירות וכנראה של קבוצות מתמרדות בממסדים קיימים ו/או פורשות מתוכם. החברות הדמוקרטיות התקיימו כבר אז, בזכות תרבות ידע ועושר שצברו, שאפשר להן להשיג את אמצעי הייצור הזולים. אותן קבוצות עניות ורעבות שנזקקו לאמצעי הקיום הבסיסיים, ושיצרו מן תלות הדדית ובלתי שוויונית.

כבר ממבט חטוף לאחור ניתן לראות שההתנהלות החברתית סביב התהליך הדמוקרטי נשארה דומה במהותה במשך שולשת אלפי שנות תרבות שחלפו.

מאותו המבט החטוף לאחור מתקבל הרושם, שהשיטה הדמוקרטית קצרת חיים היא, והמרחק שבינה לבין האנרכיה נמדד בכמה שנות דור. (ולעולם לא יוכל להימדד בשנות אור...)

עוד מלמדת אותנו ההתבוננות בהיסטוריה הכתובה והקצרה שלנו, שיצירתיות האדם בתחום הארגון החברתי, ההתנהלות והמדיניות הציבורית שלו, היא די מוגבלת ומסתכמת בשינויים מחזוריים ובפרקי זמן משתנים ובלתי ניתנים לחיזוי.

עוד ניתן ללמוד מהעבר, שפרקי הזמן של משילות דמוקרטית אמיתית, קצרים באופן משמעותי בהשוואה לזמני הקיום של צורות המשילות האחרות הלא דמוקרטיות.

כל זה נובע ככל הנראה מעובדת היותו של האדם החושב מצוי בעיצומו של תהליך השתנות אבולוציונית, מצב ביניים שמסביר את חוסר היציבות הארגונית. מנוקדת המבט הזאת, טרם הושג האיזון האבולוציוני של האדם ולא ניתן לחזות מתי יושג האיזון הזה.

בשלב זה נראה שהתבונה מלכדת את האדם בתוך התהליך המתמשך. הדחף הטריטורילי המובנה תועל על-ידי התבונה למקומות של מאבקים מתמידים על השגה, צבירה, או אחיזה, בכוח, בשליטה עצמה, בעושר ובהשפעה.

זה מתקיים ויתקיים כל העת בתוך הקבוצה, בין קבוצות, בין חברות, בין עמים ובין תרבויות. זה תהליך אבולוציוני מובנה.
טרחתי לתאר עובדות מצוצות אלה כדי להציב את ויכוחי הדמוקרטיה התכופים, במימד החשיבות הראוי.

החברה ו/או הדמוקרטיה הישראלית במתכונתה דה היום היא זמנית ובת חלוף מעצם מהות האדם ומהיותו בן חלוף. ולא יעזרו לייצבם לאורך זמן, לא חוקי כנסת, לא פסקי דין, ואפילו לא יוזמות ממשלתיות גאוניות או מאולתרות או מתוכננות. הניסיונות שעושים נבחרנו חדשות לבקרים, לקבע כאן עכשיו ובאמצעים מלאכותיים את חיי אזרחי העתיד, ילדינו שנולדו או שטרם נוצרו, נובעים מצורך מובנה אבל מגוחך. יותר פשוט ומעשי לשכתב את העבר מאשר לתעל את העתיד בחברה הדמוקרטית המכונה החופשית.

הדרך היחידה לארכת משך חיי חברה כזאת היא באמצעות חוקה כתובה (המצאה ראויה, שנועדה להסדיר את רציפות המשילות לדורות).
וכידוע, המרחק בין חברתנו לחוקה רב מהמרחק בין הדמוקרטיה שלנו לאנרכיה.

אשר על כן, הרעיון החדש/ישן שמועלה עתה מן האוב על-ידי ביבי וחבורתו, חשיבותו למהלך חיינו שולית לחלוטין.

ומתוך ההנחות, שלא מדובר כאן בספין מכוון שמטרתו לנפק לאמצעי התקשורת עניין לעסוק בו, כדי לא לחטט, או לחילופין, שאין זה רעיון יצירתי מבית מדרשה של שרה, ומחיר שרה"מ מוכן/נאלץ לשלם עבור שקט תעשייתי במעונו. אפשר לסכם זאת מאד בקצרה: מאחר שלא נראית לעין לא עלות ולא תועלת ממשית, הרי שזה נובע כנראה מהעובדה המצערת שהממשלה אינה מסוגלת לייצר יוזמות אמת ראויות אחרות. היא פונה לאפיקי משנה כדי להצדיק את ימי משילוטה ואת עלותה הכבדה.

ומאחר שאחוזי ההצבעה בארץ נעים סביב שישים אחוז בימי בחירות טובים, הרי שאזרחינו בחו"ל במקרה הטוב יגיעו בקושי לחמישים.
לכן אלקטורלית אין לכך ערך מעשי. המניע הנוסף ואולי העיקרי, העומד מאחורי ההצעה הוא לאפשר לכל התורמים העשירים והאלמונים שמתחזקים ומכסים את גירעונות המפלגות, יותר מעורבות רגשית. (מן הסתם זה גם יפתח יותר את ארנקם...)

הציווי הדמוקרטי הוא מעשה ההצבעה. ואם יש למי ועל מה להצביע יהיה גם רצון, ואם יש רצון צריך לאפשר לכל מי שנחשב לאזרח ראוי למדינה לממש את זכותו. ואזרח ראוי הוא מי שחי כאן ותורם סובל ונהנה כאן. וזה בהחלט כולל את אותם אזרחים ששוהים שהייה ארעית מחוץ לגבולות. מי הוא שוהה ארעי? זה הרי ניתן למו"מ ולהגדרה.

לטעמי, כל מי שמגדיר את עצמו ככזה, ושיש לו זיקה חזקה ומוכחת לישראל: שלא שוהה בחו"ל יותר ממספר שנים רצופות, שטורח לשמר/לחדש את תעודת הזהות הישראלית שלו, שמשרת במילואים או בקשר מתמיד עם יחידתו או שבניו התייצבו לשרת. שהוא יהודי המחזיק בישראל נכסים רשומים ומוכר ברשויות המס. שהוא יורד ששמר אזרחות ופעיל לאורך זמן למען מדינת ישראל במקום שהייתו.
יש לזכור תמיד, שזכות הצבעה אינה "גרין קארד" ואיני רואה עדין את תורי המצביעים עומדים בשלג וברוח לממש את זכותם. וראוי היה לעסוק בעיקר בעל מה ולמי להצביע. ואם כבר, מדוע לא על החוקה?