|
גם להם הזכות לדור בכבוד בארץ ישראל [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
|
כיצד הפך כפר ספוּרִיֶה לציפורי
|
איתן קלינסקי
|
העיר העתיקה ציפורי חרבה ברעידת אדמה. בראשית המאה ה-16 הוקם במקום ספוּרִיֶה, שברבות הימים שולחו ממנו תושביו הפלשתינים ללבנון, לנצרת ולשפרעם * כאב גירושם עדיין לא תם או נשכח
|
לרשימה המלאה
|
|
|
הטרגדיה של הכפר אל ולג'ה
|
איתן קלינסקי
|
אחרי שחוו התושבים את הרס הכפר ב-1948, הם עומדים היום בפני מציאות שמבחינה משפטית לא מכירה בקיומם * על אדמת הישוב החדש שהם בנו ב-1948 החליטה ממשלת ישראל לבנות את ההיאחזות "גבעת יעל"
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
במהלך חודש ינואר 1948 נטשו רבים מתושבי כפר ואדי חנין הסמוך לנס ציונה. המעטים שנותרו גורשו ב-17.4.1948. לכפר ואדי חנין אין היסטוריה ארוכה.
בשנת 1926 יצאה חמולת אבו ג'בר מהכפר הסמוך לנס ציונה, סרפנד אל חרב, אל ואדי חנין, כשבבעלותה 70 דונם בוואדי. כפר סרפנד אל חרב הוקם בראשית הכיבוש המוסלמי ויש לו היסטוריה של 400 שנה, ואילו הכפר הסמוך לו, כפר ואדי חנין, יש לו היסטוריה רק של 22 שנים. השם ואדי חנין הוא למעשה הכינוי לאזור הביצתי ומוכה הקדחת.
שני צדדים נשכרים
למרות תנאי הקרקע הקשים, החמולה עסקה בעבודה חקלאית ובעיקר בגידול אבטיחים, אבל עיקר פרנסתה היה מהיותה מקור תעסוקה זול לאנשי נס ציונה. למעשה, אפשר לקבוע ששני הצדדים היו מרוצים. נס ציונה והסביבה קיבלו כוח-עבודה זול, והחמולה מצאה מקור תעסוקה רציף על פני כל השנה, כי גידול אבטיחים הוא גידול עונתי.
חברת האוטובוסים הערבית שנסעה מיפו לעזה ומיפו לירושלים הפכה את ואדי חנון לתחנת-ביניים - דבר שהוסיף לפיתוחו של המקום. תוך פרק זמן קצר הפך הכפר למרכז מסחרי, כי הוא היה סמוך לכביש הראשי.
סוף מר לשגשוג
המיזם המודרני של החמולה - חפירת בארות מים עם משאבות מודרניות, שסיפקו מים לתושבים המקומיים - סייע לתנופת הבנייה ולגידול במספר התושבים במקום. הבארות בואדי חנין היו מקור מים גם ליישובים ערביים נוספים ובעיקר לסרפנד אל חרב. תוך חמש שנים הפך המקום למרכז האספקה של בשר ומוצרי מכולת לא רק ליישובים הערביים. הנפח העיקרי של המכירה הסיטונאית והקמעונאית היה למושבות הישראליות - נס ציונה, ראשון לציון, רחובות וגדרה.
התנופה המשמעותית הייתה למעשה בשנת 1934, כשהחלו בבניית מסגד, שנחנך כעבור שנה, בשנת 1935. סיפור ההצלחה הקצר של ואדי חנין הגיע לסיומו ב-17.4.1948, כאשר נכנסו כוחות סדירים של ההגנה לטהר את הכפר. המשפחות המעטות שנותרו בכפר הצטוו לעלות על משאיות שהעבירו אותן לכיוון ירדן. באותו יום פוצצו את כל הבתים שהיו סמוכים לכביש הראשי וכן פוצצו את צריח המסגד. היום ישנם שרידים מעטים המעידים כי במקום היה כפר ערבי. מה שניתן לראות אלו רחובות עם חיים שוקקים, שהם חלק מנס ציונה.
להתחשב בכאב הזולת
מצאתי לנכון לספר על קצה המזלג את סיפורו של כפר ואדי חנין, כדי שנפנים את הגישה, כי יש זכות למיעוט הערבי החי בתוכנו להביע את כאבו אל מול בתיו שנחרבו ולנוכח אסון שפקד אותו ב-15.5.1948. חשוב שנפנים כי חיוני שבשיחות הקרבה המתנהלות כיום בין ישראל והרשות הפלשתינית נעשה הכל כדי לתת מענה גם לכאבו של הזולת. ולא נתחיל עכשיו לפתוח את הפצעים מי אשם.