מלחמות העבר שישראל ניהלה, בעשורים הראשונים לקיומה, עם צבאות ערב הסדירים, הסתיימו בניצחונות, שניתן היה למדוד תוצאותיהם.
ואילו בדור האחרון ישראל מתמודדת נגד ארגוני טרור, בצפון ובדרום - חיזבאללה וחמאס - ולא עם צבאות סדירים. התמודדויות צבאיות אלה, לא ניתן למדוד תוצאותיהן, על-פי נתוני העבר.
בנסיבות הקיימות, של עימותים אלימים עם טרור מתוחכם, לתקשורת שמלווה עימותים אלה יש משקל מרכזי בקביעת מי הוא המנצח בהם, ללא קשר לתוצאות הצבאיות.
התקשורת בעימותים אלה, אינה ממלאת תפקידה כבעבר, אך ורק כמלווה וכמדווחת על האירועים - אלא הופכת למעורבת ולחלק של שדה המערכה עצמו. התקשורת אינה נלחמת, אבל אופי הסיקור שלה לאירועים קובע במידה רבה מאוד לעיצוב דעת הקהל לצד מי הניצחון. ניצחון בתקשורת, הופך בפועל לניצחון בקרב, בתודעת דעת הקהל.
מי ששולט בתקשורת הוא הפוסק מי הוא המנצח.
על סיקור של רשתות זרות עוינות המדווחות על הקוֹרֶה בינינו לבין הפלשתינים, החיזבאללה והחמאס אין לנו שליטה. ואולם על רשתות השידור שלנו, חייבת להיות השפעה והכוונה. אי לכך, חשוב הדבר שבהנהלות הציבוריות והמקצועיות יכהנו עיתונאים ואנשי ציבור, שמודעים ומוכנים לפעול בהתאם למתחייב ממציאות זו. משמעות הדבר, שאנשים אלה לא יראו עצמם ותפקידם רק במשקפת מקצועית ונייטרלית כביכול, מאחר שלא קיימת תקשורת נייטרלית ומקצועית נטו.
לתקשורת תמיד היה תפקיד בסכסוך היהודי-ערבי פלשתיני, אך מעולם לא הייתה לה חשיבות כה רבה כמו בשנים האחרונות. על חלק מהעיתונאים שלנו הדברים מקובלים ומוסכמים. ואולם חלק אחר אינו מקבל שום מרות ופועל תחת הסיסמה "זכות הציבור לדעת", וגורם לסכנה של איבוד לדעת. קבוצה זו רואה עצמה מחוץ ומעל לקונצנזוס לאומי ותקשורתי. אלה אנשים שסבורים כי זכותם הבלעדית לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון, מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח.
מידע זה כוח. אינפורמציה זו עוצמה. מי שמפקיר אותם בסיסמה של
חופש הביטוי מסכן את ביטחוננו. בין תקשורת מגויסת בסגנון בולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בסגנון אנרכיסטי, דרושה לישראל תקשורת מאוזנת, אחראית ופטריוטית, במדינה הנתונה לטרור ולסכנות תמידיות מצד האיסלאם הסובב אותנו.
