בצפת התרחשו לאחרונה אירועים מפחידים ומעוררי דאגה. דמות המתיימרת לדבר בשם היהדות, דמות המתיימרת להיות בעלת סמכות רוחנית, יצאה בפומבי בקול קורא האוסר על השכרת דירות לערבים. מדובר בסטודנטים ערבים הלומדים במכללת צפת. לצד קריאות אלו, דווח בעיתונות שסטודנטים ערבים המתגוררים בעיר, או השוהים בה לצורך לימודים, הותקפו בידי בני נוער או צעירים. יש שיאמרו שצעירים אלו הם בגדר "עשבים שוטים", ויש שיראו את החשכה המתקרבת בקצה המנהרה. דבר אחד ברור - עשב שוטה, או שדה של עשבים שאינם שוטים, לא צצים מעצמם. משפטית, אולי יהיה זה קשה להוכיח, אבל קיים קשר, לפחות במתן הלגיטימציה, בין ההסתה האוסרת להשכיר דירות ל"אחרים", לבין תקיפה והטרדה פיזית בידי צעירים שאינם - אני מקווה - מייצגים את צעירי צפת והאזור.
אני מוכן להמר שאם המנהיגות העירונית בצפת - נבחרי הציבור, רבני העיר ואחרים - היו יוצאים בקמפיין המגדיר את צפת כעיר וכמרכז של סובלנות ודו-קיום, כעיר אשר צביונה הדתי מחייב יחס שוויוני ומכבד לאחר באשר הוא - כן, גם אם הוא ערבי - האווירה הכללית בעיר צפת הייתה אחרת: מקבלת, פתוחה, שוויונית, מתגאה בעצמה ומהווה מקור גאווה לכולנו.
אלא שלא כך הם פני הדברים. ההסתה אינה נעצרת במילים, ואינה מכוונת "רק" לעצם נוכחותם של סטודנטים ערבים בעיר (שומו שמים), אלא מתגלגלת לאיומים אל פתחו של איש יקר, צביאלי שמו, אשר "העז" להשכיר את דירתו לסטודנטים... לא עלינו... לסטודנטים ערבים הלומדים בעיר.
צביאלי, בין אם הוא מלוחמי תש"ח או "סתם" אחד ללא ייחוס פטריוטי, התנהג כאיש, כאדם, במקום שבו לא היה אדם. צביאלי עשה את המובן והברור מאליו - השכיר את דירתו למי שנראה לו, ככל הנראה, שוכר אמין, ללא הבדל דת, גזע, מין וכולי (ראו במגילת העצמאות של מדינת ישראל). כך צריך לנהוג. במציאות של העיר צפת, ואולי כבר לא רק בעיר צפת, נחשב מעשה זה לגבורה בעיני אחדים, ובעיני אחרים - לבגידה.
הנה כי כן, ההסתה האנטי-אנושית והאנטי-ערבית - ראו הוזהרתם, המדרון חלקלק... היום ערבים, מחר... - דוחקת מחוץ לגבולות השיח המקובל ערכים של שוויון ("נברא אדם בצלם"), וערכים כלכליים כמו "חופש הקניין", ערכים המקבלים ביטוי ישיר בחוקי היסוד של מדינת ישראל (כחוק יסוד
כבוד האדם וחירותו), חוקים המאפשרים להציג את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית כנאורות, כחלק ממשפחת העמים והמדינות הנאורות.
וארגוני הסטודנטים אשר הפליאו במאבקם נגד גמלה לאברכים, וזכו לכתרים של סולידריות - היכן הם? כה עסוקים במאבקם בעניין הגמלאות לחרדים? כה נוח היה לשקוע במיליטנטיות ארגונית עד ששכחו להביע סולידריות עם הסטודנטים הערבים בצפת, ועם זכויותיהם כבני-אדם, כאזרחים וכסטודנטים?
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
