ביום חמישי נקבע רשמית, ופה אחד, בחותמת הכשרות של בית הדין המוסמך לכך, שמשה קצב הוא חרא של בן-אדם! מדובר בחזיר שהעז לחבוש כיפה! את הכיפה הוא החל לחבוש באופן אינטנסיבי ולפקוד את בית הכנסת בתפילות ובתחינות לקב"ה, רק כשחש שהחבל הולך ומתהדק מסביב לצווארו. לפחות בשלב הזה, תפילותיו ותחינותיו הושבו ריקם, כי אפילו הקב"ה כועס עליו וחש בעלבון כשקצב עושה גם עליו מניפולציות! סליחותיו אינן אמיתיות. הן לא באות מן הלב! לכן הן בלתי ראויות ואפילו מקוממות! וכך הקב"ה היטה את ליבות שלושת שופטיו והביאם לחרוץ את דינו בחומרה ופה אחד! "הצגות לא בבית ספרי", קבע השם יתברך! "אתה יכול לעשותן בבית מדרשו של הרב עובדיה, שבהשראתו גם נבחרת לנשיא על עמי ישראל"! "זהו דברי לעמי הנבחר", נאום השם.
כל מי מפרקליטיו, יחצ"ניו ותומכיו, שמעז ומדבר עכשיו סרה בשופטים, מחלל את שם האל המקודש, שהכל נעשה בדברו, שהוא זה שגרר אותם, את השופטים, לפסוק את שפסקו! את הבור העמוק הזה כרה קצב לעצמו ברוב "כישרון", אך דרכו לא צלחה! היהירות מטמאת את התבונה הטהורה, מתנת האל.
שירות דב לקצב
הפעם הזאת, לא עזרו גם גלגולי העיניים הצדקניות של עו"ד אביגדור פלדמן, שגויס לחלצו, שהיטיב לשחק הפעם דווקא את פרקליטו של השטן. פלדמן עשה הפעם הזאת לקצב, ברוב כשרונו המתעתע, שירות דוב! ואם קיימת עוד מידה של הגינות לפרקליט המלהט והמשובח, מן הראוי שישיב לו את כספו! כי את "הסחורה לא סיפק"! ורב מזה; הפעם הזאת הזיקה נוכחותו, ו"מגע קסמו" רק הקשיח את ליבות השופטים. מעשה בלעם נעשה לו, שבא לברך ולהצדיק את הנבל, ויצא מקללו קללה נמרצת.
טיפשות. יהירות. זלזול. חוצפה.
לפסק הדין הנחרץ של שלושת שופטיו, המשקף את הזעם הציבורי והתקשורתי העצום על קצב (לפחות בקרב הרוב החילוני), יש קשר רופף למעשיו הנלוזים בנשים. הוא נפסק בעיקר בשל ארבעה "פשעים ללא תשובה": טיפשותו, יהירותו, זלזולו וחוצפתו - פשעים שאינם נסלחים בקרב בני האדם היהודים, אלה הרואים את עצמם בסתר, גם נבחרים ונגועי שכינה.
-הטיפשות על שום מה? על שום שנקרו בדרכו הזדמנויות פז לסיים את הפרשה בקול דממה דקה, והוא בטיפשותו הרבה לא ידע לקחתן. אותה "א' מבית הנשיא", הבעייתית, לו היה נענה בעתו לבקשתה? לו היה מוחל על "כבודו" והיה חותם על אותה עסקה מפוקפקת, שבושלה ברוב כשרון פרקליטיו? ואילו היה שועה לעצת פרקליטיו ומודה רק במקצתן הסמלית של העובדות?
-היהירות על שום מה? על שום שגבה לבו ממרום נשיאותו, ולא הבין את חובת האצילות! שאינה נקנית עם התפקיד, אלא שהיא פועל יוצא של חינוך ותרבות מהם צומחת האישיות. אצילות משמעה הכרה בוגרת במגבלות והתגברות על הדחפים החשוכים, ולעולם לא כפייה בכוח, אלא כפייה באמצעות הרוח בעוצמת האישיות היתרה. כשזה חסר, נשארת היהירות לבדה.
-הזלזול על שום מה? על שום אותה היהירות שאין לה על מה לסמוך! הזלזול הזה ברגשות ובכבוד הנשים, הזלזול הזה ביועץ המשפטי וההנחה השטחית, שאפרוריותו המוחצנת, מאפשרת את תמרונו. הזלזול בפרקליטות ובמכניזם שלה ושל שחקניה, וההנחה שכמעט הוכחה כנכונה, ששימוש בפרקליטים בעלי שם ועוצמה, דיה לכופף ולסובב סדרי המשפט. הזלזול באמצעי התקשורת וההנחה שעשיית שימוש "מושכל" ביחצ"נים מניפולטיבים ובספינים, דיים כדי להטות ולהטעות את התקשורת, עד כדי טענה להשגת זיכוי בשל שפיטת התקשורת. הזלזול הציני בבית המשפט ובשופטיו וההנחה שניתן לתמרן אותם באמצעות שימוש "מושכל" בטכניקות מתחכמות, כדי להביאם לפחות לזיכוי מחמת הספק. ומעל הכל - הזלזול בערכי החברה הדמוקרטית המערבית וההימור, שרק כפסע היה להתממש, ש"המערכת" לא תאפשר את הביזיון הנורא שבהודאה במי היא בחרה להיות נשיא המדינה וסמל מורם מעם.
-החוצפה על שום מה? על שום זה שאדם שנושא על גבו קופת שרצים מעז בנחישות מצח, להציב עצמו כמועמד לנשיא המורם מעם. על שום כך שאדם שיודע את פגיעותיו, ושאחרים, אף אם מעטים, מודעים למחדליו, מעז ומתייצב לתפקיד הנשיא ומסכן במודע את הסמל הזה שיומרתו כולה מוסריות ודוגמה ייצוגית להשתקפות האומה כפי שהיא מדמה להראות לעולם ולראות את עצמה. ו"אם כל החוצפות" היא, שהסמל הזה, הנשיא הזה והשתלשלות נפתוליו באירוע הזה, כנראה משקפים במידה רבה את בבואתנו האמיתית. זה היה מראה האומה בימי כהונתו, וספק אם השתנה המראה בימים אלה.
בית המשפט עשה צדק
לבית המשפט נמאס! והוא "השכיב על הקרשים" קודם כל, ובעיקר את הארכי-פרקליטים, ה"פלדמנים" וה"אמירים", בעלי השפעה, גורפי ממון, עושי הון ומשרתי השלטון החוטא והסורח. אלה שהתמחו בשנים האחרונות להלך עליו אימים ולתמרן אותו בשיתוף פעולה בלתי מבורך עם בוחשי השלטון לסוגיהם.
השיפוט הפיל לקרשים גם את הפרקליטות, היראה מפני אותם "ארכי-פרקליטים", שחששם נפל עליה עד כדי שהעדיפה להתכופף מול לחציהם ועוצמתם. לפרקליטים המדושנים אבד כל בדל של מצפון, ולפרקליטות אבד הצפון, בתוך סבכי המשפט החבול על-ידי הפוליטיקה המעורבת בהון החולק בשלטון.
לקצב האיש אולי נעשה משפט לוקה, אך לנשיאות ישראל ולעם התוהה, נעשה הפעם, ובדין, הרבה מן הצדק הנראה. קצב החוטא משלם את מלוא מחיר חוצפתו כשהרשה לעצמו להיות לנשיא באין בו הרוח ובאין בו בדל ענן להוריד גשם...
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
