כמו סוחרים בבזאר טורקי

במצב הנוכחי, המדינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה בהגשת כתבי אישום. זהו מצב פסול שיש להעבירו מן העולם, ואפשר לעשות זאת בכמה דרכים.

ראשית, שוב עולה החשיבות של הקמת גוף חיצוני לפרקליטות שיוכל לבקר את עבודתה. בתי המשפט עושים זאת רק בצורה נקודתית ולעיתים לאחר שנים רבות, ולכן אין בפסיקתם כדי לעקור מן השורש את כתבי האישום המופרזים. גוף חיצוני, לעומת זאת, יוכל לבחון לעומק הן את המדיניות הכללית והן את יישומה הפרטני, לקבוע כללים ולטפל במי שיחרוג מהם.

שנית, לצד ההסתייגות שבפיסקה הקודמת, גם לבתי המשפט יש תפקיד חשוב. הם יכולים וצריכים להשתמש יותר בעילה הנדירה של "אין לענות להאשמה" כאשר הם מגיעים למסקנה, כי אישום מסוים הוא מופרז ובעל סיכויי הרשעה נמוכים מהנדרש בדין הפלילי. הם יכולים להשתמש יותר בזיכוי מחמת הגנה מן הצדק. הם יכולים לייעץ לתביעה לתקן כתב אישום; רק תובע עקשן במיוחד לא יקבל עצה שכזאת.

שלישית, במישור החקיקה. החוק מאפשר כיום להעניק פיצוי למי שנפגע ממעצר שווא. המקרים אומנם נדירים וקיצוניים, אך התקדים קיים. רצוי להרחיב את האפשרות הזאת ולהחיל אותה גם למקרים של זיכוי ברור וחד-משמעי מאשמה שכלל לא הייתה צריכה להיות מועלית. חזקה על בית המשפט, שיידע מתי לקבוע פיצוי שכזה, וחזקה עליו שבמקרים המתאימים ייתן ביטוי למופרכות ההאשמה בגובה הפיצויים שייפסקו.

השינוי החשוב ביותר צריך לבוא מתוך הפרקליטות עצמה, מהיועץ המשפטי לממשלה ומפרקליט המדינה. עליהם לזכור, כי אם אינם רק ראשי התביעה, אלא גם שליחי הציבור כולו וחבים חובת אמונים לכל אזרחי המדינה. בתור שכאלו, חובתם לנהוג בצורה שוויונית ותקינה גם במי שנחשדים בפשעים החמורים ביותר. לא כאחרוני התגרנים בשוק, אלא כמי שמייצגים את מערכת החוק והצדק. או בשתי מילים: בתקיפות ובהגינות.

למדינה אסור להתנהג כמו סוחר בבזאר טורקי. המדינה חייבת לבוא בתום לב מוחלט ובידיים צחות כשלג, במיוחד כאשר מדובר בהליך פלילי. על המדינה, בתור שכזאת, מוטלת חובה כפולה ומכופלת לנהוג באופן סביר. פסקי דין לאין-ספור כבר קבעו זאת, ומסיבה ברורה: הכוח מצוי בידי המדינה, היא הרבה יותר חזקה מאשר אזרחיה ולכן היא חייבת להיזהר בכל מעשיה.

על אחת כמה וכמה כאשר בפלילים עסקינן. כתב אישום יכול להרוס חייו של אדם, לחסל אותו מבחינה כלכלית, להוריד לטמיון את שמו הטוב ואת כל עמלו, לפורר את משפחתו, להרחיקו מעל ידידיו וקרוביו. שלא לדבר על עצם הסבל העובר על כל נאשם. כאשר תובע חותם על כתב אישום, ואין נפקא מינה האם מדובר בעבירת תנועה או ברצח, הוא חייב לראות לנגד עיניו לא רק את הקורבן וטובת הציבור - שהם ודאי שיקולים חשובים ביותר - אלא גם את הנאשם, לו עומדת חזקת החפות. וליתר דיוק: לראות את הנאשם כאדם ולא כעוד מספר תיק ונתון סטטיסטי.

ייאמר מיד: אין הכוונה שעל התביעה להירתע ממילוי תפקידה. במדינה בה שלטון החוק הפך במקרים רבים להיות בגדר המלצה בלבד, בה הפשע משתולל ברחובות, בה השחיתות פושה בכל דרגי הממשל - במדינה כזאת חייבים פרקליטות חזקה, תקיפה, בלתי מתפשרת. כל זה אינו סותר את חובתה של הפרקליטות לנהוג בתום לב אפילו כלפי הנאשמים שאותם היא מבקשת לכלוא.

הגשת כתב אישום הכולל האשמות מנופחות, מתוך מחשבה טקטית על עסקת הטיעון או על ההרשעה שניתן יהיה להשיג, רחוקה מלענות על הגדרת תום הלב ופותחת פתח לעריצות שלטונית. כתב האישום חייב להיות בדיוק מה שניתן להוכיח לפי מיטב שיקול הדעת המקצועי של התביעה - לא פחות, אבל גם לא יותר.

הבעיה היא, כאמור, שזה לא המצב. בולט במיוחד השימוש שעושה המדינה בחוק לאיסור הלבנות הון, אשר נועד במקורו להילחם בפשיעה החמורה. בפועל, תמצאו אותו כמעט בכל כתב אישום בו מעורב כסף - אם כדי לתפוס כותרות ואם בתור "עז" שניתן יהיה להוציא מאוחר יותר. זו כאמור רק דוגמה בולטת אחת, אבל יש עוד רבות.

אין לקבל את הטענה, לפיה ה"עיזים" הללו חיוניות לשם הגעה לעסקת טיעון. מה יקרה אם לא תהיה עסקה? האם יש להעביר את הנאשם בשבעה מדורי גיהנום בהאשמות חסרות-שחר (ונא לזכור שמדובר תמיד בהאשמות החמורות יותר)? האם יש ליטול את הסיכון שבית המשפט יטעה והוא יורשע על לא עוול בכפו? חשיבותן של עסקות הטיעון, גדולה ככל שתהיה לנוכח העומס בבתי המשפט, אינה מצדיקה את תוצאות הלוואי החמורות הללו.