כשהבית של השכן בוער

כשמאורעות מסעירים כעת את אזורנו, זוהי שעתם הגדולה של כל הפרשנים, המומחים, המזרחנים, העתידנים וכל מי שמתנדב לדבר בכל ערוץ תקשורת אפשרי. פתאום כל מי שהיה שם דיפלומט, ביקר במצרים, סחר עם מצרים, מטייל שם ברגעים אלה, עסק במודיעין או מכיר שם מישהו, הפך להיות מומחה והוא כבר יודע לומר מה יֵלד יום. כולם מדברים את עצמם לדעת. איש לא יודע באמת מה צפוי להתרחש שם. בעיניי, הרבה יותר חשוב בשעה זו לשים לב לאלה ששותקים. לפני כ-3,700 שנים הטיף הנביא עמוס ובצדק: "לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא--יִדֹּם: כִּי עֵת רָעָה, הִיא" [עמוס ה', י"ג]. ברוח דברי הנביא, משכילה ממשלת ישראל לשתוק ומשכילים גם מפקדי צה"ל. גם לזכותם של מנהיגי מדינות ערב, מנהיגי אירופה ומנהיגי רוסיה עומדת זכות השתיקה. רק נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובמה, ונשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, ממשיכים להפגין את בורותם במה שמתרחש במזרח התיכון, ובהבל פיהם מפקירים את הנשיא חוסני מובארק, כשם שקרטר הפקיר ב-1979 את השאה האירני ואובמה הפקיר את דם המפגינים נגד משטר האייתולות באירן לאחרונה.

איני, חלילה, נגד ערכי הדמוקרטיה. ברורה כשמש חשיבותם של שלטון העם, פלורליזם, עיקרון הכרעת הרוב, זכויות האדם והאזרח, ושמירה על זכויות המיעוט, הגבלת השלטון, שלטון החוק ושוויון בפני החוק, הפרדת רשויות וחילופי שלטון בבחירות. אבל כדי להגיע לדמוקרטיה אמיתית, דרושים תהליכים חברתיים שאורכים עשרות שנים ולעתים אף מאות שנים. במרבית מדינות האזור טרם הבשילו תהליכים כאלה, וכנראה שיחלפו עוד שנים רבות עד שניתן יהיה להגיע למשטרים דמוקרטיים, אם בכלל.

מצד שני, ראוי גם לבחון את שתיקתם של גורמים אחרים. מאז חילופי השלטון בתוניסיה ותחילת המאורעות במצרים נעלמו ונאלמו אותם יפי-נפש ודורשי זכויות האדם בקרב מנהיגי הערבים בישראל; ראשי תנועות השמאל בישראל ומנהיגי הפלשתינים, הן ראשי אש"ף והן ראשי החמאס. האם גם הם מקבלים את עצת הנביא עמוס? הכיצד אינם מגלים אמפתיה להמוני המצרים המדוכאים. לא זו הסיבה. בשתיקתם הם בעצם מודים שלמרות ים טענותיהם ל"כיבוש הישראלי המדכא בשטחים ופגיעה בזכויות הלגיטימיות של ערביי ישראל", מדינת ישראל היא עדיין אי של שפיות, אי של דמוקרטיה יחסית באוקיינוס הדיכוי המקיף אותנו. נוח מאוד לתקוף את מדינת ישראל ולהתבכיין על שליטתנו בעם אחר, אבל בסתר ליבם גם הם יודעים שטרם הבשילו התנאים לדמוקרטיה אמיתית מסביבנו. משנפל השאה האירני בעידוד ארה"ב, עלה משטר הדיכוי האיסלאמי באירן. סילוקו של העריץ מבגדד הביא שם לאנרכיה ולמרחץ דמים ולהתחזקותה של אירן. האם הפלתו של מלך ירדן תביא שם משטר דמוקרטי? יש להניח שלא. עלולה לקום שם מדינה שישלטו בה מוסלמים קיצוניים. האם לבנון תחת שליטת החיזבאללה תביא לדמוקרטיזציה של לבנון? תשכחו מזה. רק במשטר דמוקרטי כמו במדינת ישראל מרשים לעצמם ח"כים ערבים להסית נגד שלטון לגיטימי שנבחר בבחירות חופשיות על-ידי מרבית הציבור.

אבל למרות חוכמת שתיקתה בעת הזאת, ראוי שממשלת ישראל תביט קדימה אל מעבר לאופק. למה הדבר דומה? כשהבית של שכננו בוער, זה הזמן לבדוק האם אצלנו אמצעי הכיבוי תקינים והאם כבר חידשנו את פוליסת הביטוח. גם בישראל, למרות הדמוקרטיה, ישנם מוקדי עוני ומצוקה. גם בישראל מתפתח מעמד של טייקונים שרואים רק את טובת עצמם. גם בישראל הולך ומעמיק הפער המעמדי; מתגברות תופעות של ניכור חברתי, של הקצנה בדת, של השתמטות משירות צבאי, של מערכות חינוך שעומדות בפני קריסה, ארגוני פשיעה שעושים כאן כעולה על רוחם וכדומה.

יום אחד, גם על אזרחי ישראל עלול המצב הפנימי להימאס. על החילוניים עלולות להימאס הנצלנות של החרדים והשתמטותם משירות צבאי והשחיתות הגואה בקרב בכירי השלטון; על ערביי ישראל עלולה להימאס, לשיטתם, הזנחת כפריהם ועריהם על-ידי מוסדות השלטון; היעדר שוויון הזדמנויות בתעסוקה ואוזלת ידה של המשטרה באכיפת החוק והסדר במקומותיהם. גם תחושת התסכול של העניים בישראל, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי, שרואים בעין כלה את העמקת הפער המעמדי ואת התעשרותה ההולכת ומתעצמת של קבוצת מיעוט שמשתלטת על הכלכלה, על רצועת החוף שעוד נותרה לציבור, על השטחים הירוקים המעטים לטובת בניית שכונות פאר ומגדלי מגורים ראוותניים - עלולה להתפרץ כלבה רותחת ולגרום לאנרכיה. מחירי הדירות, הדלק ומצרכי היסוד המאמירים בחוסר מידתיות ובחוסר התחשבות, גם הם עלולים לגרום להתפרצות אזרחית אם לא ייבלמו בהקדם.

האם משטרת ישראל, ששוטריה מרוויחים שכר עלוב, תוכל לפזר בכוח התפרצויות זעם כאלה? איני בטוח. האם חיילי צה"ל, שעשרות אלפים מהם באים ממשפחות השרויות במצוקה כלכלית יפעלו כדי לדכא התפרצויות זעם? כנראה שלא.

התרופה לכל אלה היא מנהיגות נבונה, נחושה ומתחשבת שצריכה להביט קדימה אל מעבר למועד הבחירות הבא; התשובה היא טיפול נחוש בבעיות החינוך, במאבק בפשע המאורגן, בלחימה בשחיתות במגזר הציבורי, בהעלאת רף הענישה בעבריינים, בעברייני תנועה, במשתמטים משירות צבאי, בבלימת הבנייה הפרועה והשימוש בנשק חם במגזר הערבי. שתיקה נוכח האירועים שמחוץ למדינה היא נכונה מחד-גיסא, אך חוסר נכונות לטפל בבעיות היסוד פנימה מאידך-גיסא מסוכנת מאוד בטווח הרחוק.