"כצאן לטבח" - רגשי אשמה על לא מאומה

כבן לניצול שואה אשר גדל בארץ בשנות החמישים והששים של המאה שעברה, לשואה היתה ועודנה מבחינתי נוכחות יום-יומית. גם כשלא מדברים עליה היא נמצאת ברקע, מרחפת מעלינו ומכתיבה התנהגויות במישור האישי והלאומי.

כילד וכמתבגר, אני זוכר היטב כי בצד האמפטיה הגדולה לסבלם של יהודי אירופה בזמן השואה, נלוותה כל העת ההתבטאות הנוזפנית המתריסה משהו על אלה שהלכו לגורלם המר "כצאן לטבח". כל אימת שהתקרב יום השואה (שהזדרזו להוסיף לו את המילה "גבורה" - זכר למרד גטאות ורשה ודומיו..), מיהרו המנהיגים להכריז כי לא עוד נלך "כצאן לטבח". בבתי הספר התקיימו דיונים סוערים על השאלה כיצד זה מיליונים הלכו למותם ללא התנגדות. ניצולי שואה חשו מובכים. רבים מהם התביישו במספר המוטבע על הזרוע והקפידו ללכת בשרוולים מופשלים, פן יגלה קלונם. כך, בהבל פה, הוספנו להם צער ובושה על סאת הייסורים שהיתה מנת חלקם. "סבונים" קראו להם בני הארץ, רמז לניסיון הנורא של הנאצים להפיק סבון משומן הנרצחים.

אפשר לתלות את שורשי הגישה המתנשאת הזאת, בישראל ה"מצ'ואיסטית" של שנות החמישים והששים, שבה מדיניות של "עין תחת עין" היתה מובנת ללא ערעור גם לאחרון השמאלנים. אפשר גם לראות בכך מיקוד ה"אשם", בניצולים עצמם ולא במנהיגי ה"יישוב" שלא הפכו עולמות בזמן מלחמת העולם השנייה כדי לעורר את דעת הקהל הבינלאומית ולאלץ את בנות הברית לפעול ביתר נחישות לצמצם את היקף ההשמדה ופעילות מחנות המוות.

הדיון הציבורי בענין הזה שכך מעט בישראל המתבגרת. תמונות השבויים המושפלים במלחמת יום הכיפור, בני הערובה המפוחדים שנלקחו בפיגועי מיקוח וההתפכחות הכללית מהתפיסה של "זבנג וגמרנו", הציבו אולי את הדברים בפרופורציות ראויות. אבל דומה שעוד לא אמרנו לניצולים, אלה מהם שעוד איתנו, את מה שהיה צריך לומר: סליחה. פשוט סליחה. על שדרשנו מהם דברים שלא בטוח כלל שהיינו יכולים לדרוש מאיתנו לו היינו במקומם.

אפילו בשנים האחרונות, עם קהילה בינלאומית חזקה, אנחנו רואים כיצד אנשים נרצחים בסיטונות, רק משום מוצאם. אלפים נרצחו בבוסניה, גם תחת חסות והגנה של חיילי האו"ם - כמו בסרברניצה. כמיליון בני אדם נרצחו ברואנדה - תחת עינו הפקוחה של האו"ם. מאות אלפים נרצחים ומשועבדים לעבדות בסודן, מאות אלפים מעונים במחנות ריכוז בצפון-קוריאה, ויש שמועות על תאי גזים שבהם נרצחות משפחות שלמות. האם כל אלה הם "צאן לטבח"? מה כבר אפשר לצפות מאוכלוסיה אזרחית, נשים קשישים וטף, לעשות מול רוצחים חמושים יותר מאשר לנסות לשרוד היכן שזה אפשרי?

חייתי מספר שנים בתאילנד, ורוב חברי שם היו זרים, מרביתם בריטים. אנשים תרבותיים שניכר בהם שקבלו חינוך מעולה והומני, עם השכלה כללית רחבה. אבל כשנכנס האלכוהול לדם, יצאו החוצה השדים. ומסתבר שהויכוח הפנימי היהודי על ההולכים כצאן לטבח, נקלט גם בהוויה האירופאית והתערבב לו עם השורשים האנטישמיים.

"באמת, איך זה שבני עמך הלכו ככה כצאן לטבח באושוויץ" שאל אותי ערב אחד בריטי מקסים ותרבותי בדרך כלל, לאחר כמות אלכוהול רצינית שהצטברה אצלו במשך הערב.

"ואיך זה שבני עמך, הלכו ככה כצאן לטבח במחנה השבויים על הנהר קוואי" החזרתי לו. הבריטי השפיל לרגע את עיניו. You have a point אמר לי.

המבוגרים שבינינו ודאי ראו את הסרט "הגשר על הנהר קוואי" - אחד מסרטי המלחמה המרשימים בשנות הששים, המבוסס על סיפור אמיתי. כאשר היפנים הצטרפו לגרמניה במלחמת העולם השניה, הם לקחו בשבי רבבות חיילים בדרום מזרח אסיה, בעיקר בריטים אך גם אוסטרלים, ניו זילנדים והולנדים. היפנים, לתפיסתם, ראו בנפילה בשבי חרפה גרועה ממוות, התעלמו מאמנות ז'נבה, והתייחסו לשבויים באותה אכזריות שבה התייחסו לאוכלוסיה המקומית באסיה.

בשלב מסוים תכננו היפנים קו רכבת מתאילנד לבורמה על-מנת לכבוש אותה ולהגיע בסופו של דבר להודו שהייתה בשליטה בריטית. לצורך כך הקימו מחנה עבודה לשבויים על הנהר קוואי במערב תאילנד. השבויים, עבדו בעבודת פרך, בעבודת ידיים ללא שום ציוד, במזג אוויר טרופי שלא היו רגילים לו, ללא טיפול רפואי ובתנאי תת תזונה, תוך התעללות בלתי פוסקת וענישה אכזרית כולל הוצאות להורג. עשרות ומאות שבויים מתו במחנה הזה מדי יום. במוזיאון הנמצא היום במקום בו היה המחנה בעיר קנצ'נבורי רואים תמונות של השבויים והמראות מזכירים במידה רבה את תמונות האסירים במחנות הריכוז באירופה.

כך חיו שם השבויים במשך שנים, לא התמרדו וכמעט שלא היו נסיונות בריחה. וצריך לזכור שכל השבויים שם היו חיילים מאומנים, בגיל צעיר יחסית. למרות זאת כששוחררו הם התקבלו כגיבורים. אף אחד לא העיז לשאול אותם מדוע הלכו למוות "כצאן לטבח". התשובה ברורה. מה הם יכלו לעשות? בלב ארץ עוינת, בלב ג'ונגל קשה כשהכוחות הידידותיים נמצאים במרחק של אלפי קילומטרים.

על אחת כמה וכמה כשמדובר באוכלוסיה אזרחית, לא מאומנת, בלב אוכלוסיה פולנית, שרובה היתה אנטישמית, ואף היא עצמה היתה נתונה בדיכוי קשה ובהרעבה. הגבורה האמיתית היתה בנסיון לשרוד. אלה שנותרו בחיים ראויים לכל ההערכה. לכל הכבוד. ולבקשת סליחה ומחילה מכל מי שאמר או חשב אחרת.