בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
[צילום: אורי פורת]
|
|
|
האם אפשר לספח את יהודה והשומרון ולהישאר בחיים?
|
לא מזמן שמעון פרס התנגד בתוקף למדינה פלשתינית, והיום גם נתניהו תומך בהקמתה. והיא תקום בתנאים הכי גרועים לישראל, אם לא יהיה לנו אומץ לדון ברצינות באופציה הנגדית: סיפוח של יותר ממיליון ערבים פלשתינים לישראל
|
|
שמעון פרס, "כעת מחר", ירושלים 1978, עמ' 255
|
|
|
|
"אם תקום מדינה פלשתינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל עד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות המחבלים הקיצוניים ביותר, ואף הם יהיו מצוידים בטילי כתף נגד מטוסים וטנקים, המסכנים לא רק עוברי אורח, אלא כל מטוס ומסוק שימריאו בשמי ישראל, כל כלי רכב שינוע בעורקי התחבורה העיקריים בשפלת החוף. יש אומנם ספק, אם גם מרחב טריטוריאלי יש בו משום הרתעה מוחלטת. אבל העדר מרחב טריטוריאלי מינימלי מעמיד מדינה במצב של אי-הרתעה מוחלטת (ההדגשה במקור). דבר זה, כשהוא לעצמו יש בו משום פיתוי כפייתי כמעט לתקוף את ישראל מכל העברים... גם פירוז הגדה נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם זה הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו" | |
|
|
|
|
לא הבאתי את הציטוט מלפני 30 שנה [המופיע משמאל] כדי ללעוג ל שמעון פרס. דבר ידוע הוא שעד לפני כ-15 שנה כולם מימין ומשמאל היו נגד מדינה פלשתינית, לפני 10 שנים מפלגת העבודה עוד לא הסכימה להכניס אותה למצע שלה. והיום כולם בעד. מימין ומשמאל. כל מילה בדבריו של פרס נגד מדינה פלשתינית נכונה היום כמו שהייתה נכונה אז. שום דבר לא השתנה, מלבד פרס עצמו. ושרון. ואולמרט. ו ציפי לבני. ונתניהו. בקיצור כולם. במערכת הפוליטית הישראלית יש רוב מוחץ - מ חיים אורון ועד בנימין נתניהו, כולל ליברמן - שתומך עקרונית בהקמתה של מדינת פלשתין. במערכת הבינלאומית אין פוליטיקאי אחד שחושב אחרת, כולל ידידי ישראל הכי שרופים. איך זה קרה? התשובה היא שנגמר הזמן של המצב הזמני. האגף הימני של המפה הפוליטית בישראל תמיד נשאל מה האלטרנטיבה שלו, והוא מעולם לא השיב את התשובה - הכי פשוטה לכאורה - שהמצב כמות שהוא הוא האלטרנטיבה. מה שיש הוא מה שצריך להיות. מה יותר פשוט מזה? אבל לא רק נתניהו לא אומר את זה, גם יעלון לא אומר את זה, וגם יצחק שמיר לא אמר כך. כל מה שהימין הישראלי אומר לאורך השנים הוא שבינתיים אין עם מי לדבר. זה לא מקרה ולא תוצאה של איזו הזנחה הסברתית. המצב הקיים, שבו מדינה דמוקרטית שולטת באוכלוסיה שלמה שאין לה זכויות אזרח, יכול להתקיים רק תחת הכותרת "זמני". והאִמרה המפורסמת שאין יותר קבוע מן הזמני, היא פתגם יפה אבל נכון רק באופן זמני.
|
אחרי 44 שנים של זמני, צריך כבר לתת תשובה טובה יותר מאשר "לא עכשיו". כל מי שמבין שישראל צריכה להמשיך לשלוט ביהודה ושומרון כמצב לא זמני, ולו רק כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלשתינית חמושה ועוינת, צריך לדעת שיש לזה מחיר כבד: סיפוח של השטח על תושביו. כלומר הוספת מיליון ורבע או מיליון וחצי ערבים לישראל. המחיר הזה מעורר פחד נורא בישראל, ולכן שמעון פרס מוכן להסכים לכל דבר שבעבר הוא הסביר באופן כל כך משכנע מדוע אסור להסכים לו. בעקבותיו הולכים כל היתר, משמאל ומימין. ליברמן עוד מציע הסדר ביניים, כאילו אפשר למשוך עוד קצת את הזמני בלי להחליט מה יהיה אחריו. אולי אפשר לסחוט עוד טיפה, אבל זמנו של הזמני כבר אזל. התוצאה היא שעל השולחן מונחת רק תוכנית אחת, וישראל תחת כל הנהגה הולכת ומאבדת את עמדותיה ושוחקת את כל הקווים האדומים שלה. כי כאשר ישראל אומרת שההיפרדות היא אינטרס קיומי שלה, ואופציית הסיפוח מעוררת בה פחד איום, היא כבר לא נמצאת במצב של מיקוח. אתה לא יכול להתמקח עם קונה על המחיר, כשהזמן שלך נגמר ואתה מודה שאין לך אופציה לא למכור. ישראל צריכה לבחור בין סיפוח של יותר ממיליון ערבים פלשתינים ובין מדינה פלשתינית בתנאים הגרועים ביותר. אלה הן שתי האופציות. אם לא יקום מישהו ויניח על השולחן תוכנית של מדינה אחת, אם לא נהיה מסוגלים לשקול בלי בהלה את אופציית הסיפוח ואת המחיר שהיא עשויה לעלות לנו, ולהעמיד אותו מול המחיר של האופציה הנגדית, התוצאה תהיה מדינה פלשתינית. וזו תהיה מדינה חמושה ועוינת, שלא מכירה בישראל כמדינת העם היהודי, שלא תהיה מפורזת, שלא תוותר על עקירת כל היישובים, ושלא תחתום על הסכם שלום עם ישראל. כמו שנשחקה עצם ההתנגדות למדינה פלשתינית, כך יישחקו כל התנאים והדרישות שישראל מציבה בפני הקמתה.
|
מי שקוראים לעצמם "מחנה השלום", לא באמת מעוניינים בשלום עם הפלשתינים אלא מוּנעים בעיקר מהרצון שהפלשתינים יעופו לנו מהעיניים וייעלמו מאחורי איזו גדר (וחיים באשליה כאילו זה אפשרי). אבל יש גם יש גם אנשים שבאמת ובכנות מעוניינים בשלום בין היהודים לפלשתינים. לאלה מוקדש כחומר למחשבה הקטע הבא. היום כבר מותר גם בחוגי הפוליטיקלי-קורקט להודות שידידנו היקר חוסני מובארכ היה רודן מושחת, ובהזדמנות זו מותר גם ללחוש שבעצם הוא לא היה כל כך ידידנו. עדיין כולם אומרים שהשלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי לישראל, אבל יחד עם זה מביעים דאגה גדולה לשלומו של השלום, שכן כידוע המוני העם במצרים לא ממש מתלהבים מהשלום איתנו, ועוד פחות מהם האליטה המצרית והאינטלקטואלים שממש שונאים ומחרימים אותנו גם אחרי 30 שנות שלום. גם השלום עם ירדן לא הרבה יותר חם, ולא מבטא את רצון העם הירדני. זה הסכם שעומד על כרעי האינטרסים של משטר לא דמוקרטי שזקוק לשלום קר איתנו (ועם אמריקה) כדי לשרוד, ושיחליף את עורו ברגע שתשתנה מפת האינטרסים של שרידותו. לא הצלחנו, לא בירדן ולא במצרים, להשיג שלום שמחלחל אל האוכלוסיה, ושמשמעותו יחסי מסחר ועבודה וחילופי תרבות ותיירות ותנועה חופשית וניגוב חומוס בעמאן או בקהיר. האוכלוסיה הערבית היחידה שאיתה הצלחנו לכונן שלום של ממש, ולמחוק את יחסי האיבה והעוינות, היא אוכלוסיית ערביי ישראל. לא הכול ורוד בין יהודים לערבים בתוך מדינת ישראל. יש הרבה מה לתקן בתחום הזה, ויש גם סימנים שצריכים לעורר דאגה, ובכל זאת, העובדה היא שערביי ישראל היו במלחמת השחרור בצד האויב ונלחמו נגדנו, והיום הם אזרחים ישראלים שלומדים איתנו, עובדים איתנו, שותפים איתנו, וחיים איתנו בשלום. הם גם לא רוצים בשום אופן לוותר על מעמדם כאזרחי ישראל. את השלום היחיד הזה לא השגנו במשא-ומתן ולא בטקסי חתימה חגיגיים. אילו היינו מנסים ב-1949 לנהל עם ערביי הגליל משא-ומתן על עתיד הגליל, המגעים היו מתנהלים עד היום ללא תוצאות. הענקת האזרחות הישראלית באופן חד-צדדי, היא שיצרה את השלום היחיד בינתיים שיש לנו עם איזושהי אוכלוסיה בכל רחבי האומה הערבית.
|
מספרם של ערביי יהודה ושומרון הוא בערך כמספרם של ערביי ישראל. אם היום מכהנים בכנסת ישראל 10 ח"כים שמייצגים מפלגות ערביות לאומניות, ואם סיפוח יו"ש יהיה תהליך שנמשך לאורך 30 שנה, אפשר לצפות שבעוד 30 שנה מספרם של הח"כים מהסוג הזה יוכפל. זה לא יהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית. אם במהלך 30 השנים ישראל גם תחוקק כמה חוקי יסוד המקבעים את מעמדה כמדינת העם היהודי, ואם בשנים הללו יבוא עוד גל עלייה גדול, יהיה קצת יותר קל להתמודד עם הסכנה. קל מאוד לא יהיה בשום מקרה. יהיה בהחלט קשה. אבל הפחד אפילו להעלות את הרעיון לדיון הוא מוגזם באופן לא מידתי, בוודאי כשהאופציה של מדינה פלשתינית חמאסית שממנה יורים טילים על תל אביב תהיה קשה הרבה יותר. בכלל, הפחד הוא יועץ רע מאוד, ובמקרה הזה הוא ממש חטא המרגלים. אפס כי עז העם היושב עליה. נוותר על הארץ ובלבד שלא נצטרך להתמודד עם מיעוט ערבי של 30 אחוזים. בואו נעשה להפך. לא נוותר על הארץ ולא ננהג בבהלה. התמודדנו עם אתגרים קשים יותר ויכולנו. רכבת המדינה הפלשתינית כבר יצאה מהתחנה שלפני האחרונה והיא דוהרת על הפסים במלוא הקיטור. אילו הייתה קיימת התחנה הבאה, הסופית, לא היה שום כוח שיכול לעצור את הרכבת הזאת. אבל מדינת ישראל עוד יכולה להינצל מאסון המדינה הפלשתינית משום שהתחנה הסופית לא קיימת. אבו-מאזן לא רוצה להגיע להסכם. הפלשתינים לא רוצים את המדינה הקטנה הזאת, ולמזלם יש להם אובמה שסיפק להם תירוץ מעולה. זה הזמן להעלות לדיון את האופציה האחרת ולדון בה בלי פחד. מוסף 'עמדה' בסוף הגיליון הזה מוקדש לדיון הזה.
|
|
תאריך:
|
18/03/2011
|
|
|
עודכן:
|
18/03/2011
|
|
אורי אליצור
|
האם אפשר לספח את יהודה והשומרון ולהישאר בחיים?
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
זיוה נווה
|
18/03/11 07:43
|
|
2
|
|
סמי וסוסו
|
18/03/11 11:35
|
|
3
|
|
ראספוטין בן מדביד
|
18/03/11 15:01
|
|
4
|
|
אליהו חיים
|
18/03/11 17:40
|
|
5
|
|
קורןנאוה טבריה
|
19/03/11 09:07
|
|
יושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה, ח"כ יואל חסון, מעכב דיון מציל חיים בוועדה לביקורת המדינה. לפני כשבועיים הבטיח חסון לקיים דיון דחוף כלשונו על הסכנה הנשקפת לנוסעי הרכבת. ריבוי התחקירים והחשיפות המדאיגים הניע אותו להודיע על כינוס הוועדה. חלף שבוע, חלפו שבועיים - וכלום: לא נקבע שום דיון בנושא.
|
|
|
פחות מחודש נותר עד למועד הבחירות להסתדרות המורים, ולא אחר מאשר שר החינוך בוחר, בצורה בוטה, להתערב בבחירות האלה לטובת הצד המועדף עליו. שר החינוך משבח את יוסי וסרמן, היום מנהיג הסתדרות המורים, בכינוס של מורים שהתרחש לפני שבוע, למרות שהנהגת ההסתדרות הפסיקה לייצג את האינטרסים של המורים ומייצגת אינטרסים זרים. שר החינוך רוצה שוסרמן ינצח בבחירות, כי ברור לו שהסתדרות בהנהגה חדשה לא תאפשר לו "לדרוך" על המורים, ולפגוע במערכת החינוך בצורה שבה הוא פוגע היום.
|
|
|
מדינת ישראל מתגלה יותר ויותר כמדינה יהודית ודמוקרטית רק בערבון מוגבל: למרות היותה יהודית יש בה התייחסות חשדנית עד מדכאת כלפי יהודים מסוימים; למרות היותה דמוקרטית יש בה חופש ביטוי מוחלט לדעות מסוימות וחופש ביטוי מוגבל לדעות אחרות. ויש בה מי שעל פיהם יישק דבר, הקובעים את המותר והאסור.
|
|
|
זו הקארמה שלי שבתי עדי חוגגת בת-מצווה בשבת זכור ובשושן פורים. בימים אלו אנחנו מתמקדים באיבה הנצחית שלנו לעמלק, ובחובה שלנו "לא תשכח" למחות את "זכר" עמלק [דברים כ"ה, י"ז-י"ט]. בסיפור של פורים, במגילת אסתר, אנחנו מספרים איך הגנו על עצמנו נגד אויבינו על-ידי הריגתם. פסוקים אלו מעלים כמה מהדילמות הקשות ביותר בעבודתנו למען זכויות האדם, כבתזכורת הברורה והכואבת ברציחות הנוראות שאירעו בערב שבת. איננו עושים שירות טוב לעצמנו כאשר אנחנו טומנים את ראשינו בחול, ומעמידים פנים שאיננו חיים באזור קשה. אנחנו חייבים לזכור שיהדות איננה דת פציפיסטית (למרות שבורכנו בפציפיסטים דתיים, כולל כמה מחברי "שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם"). לישראל יש אויבים שאילו יכלו - היו משמידים אותה. יש לנו זכות וחובה להגן על עצמנו. השאלה היא איך.
|
|
|
תפישת הספינה "ויקטוריה" על-ידי לוחמי שייטת 13 השבוע, ובה אמצעי לחימה רבים ומגוונים לטובת הרחבת ארסנל הנשק של ארגוני הטרור הנמצאים ברצועת עזה מסמלת יותר מכל את התחדשותה של האימפריה הפרסית הקדומה.
|
|
|
|