זפט, גולדברג וכלכליסט

נניח שאליעזר גולדברג צודק. נניח ששופט צריך למסור מידע נרחב לצדדים על קשריו עם עורכי דין המופיעים בפניו. האם הוא יכול לבוא ב-2011 ולומר ליהודה זפט כיצד היה צריך לנהוג בשנת 2000?

זו כמובן שאלה רטורית, כי התשובה המתבקשת היא חד-משמעית: לא. מאחר שלהחלטה של גולדברג אין שום משמעות מעשית - הרי חמש השנים עליהן הוא מדבר חלפו לפני למעלה מעשור, ואין הוא קובע שצריך לשנות משהו באחד ההליכים בהם הופיע יעקב וינרוט בפני זפט - לא ברור לשם מה בכלל היא ניתנה. יתרה מזאת: גולדברג בא בטענות אל זפט, על כך שהוא אינו זוכר מה אמר ומה לא אמר ולמי אמר ולמי לא אמר לפני תריסר שנים ויותר. זה רק מראה כמה ההחלטה הזאת מנותקת מן המציאות.

אם רוצה גולדברג לקבוע כללים צופים פני עתיד, אזי עליו לעסוק בסוגייה עקרונית ולא בשופט ספציפי. מה עוד, שעם כל הכבוד - הדבר אינו בסמכותו. מי שיכול לקבוע כללי אתיקה לשופטים הוא המחוקק ואולי נשיאת בית המשפט העליון, אך לא נציב התלונות.

אני חושב שכלכליסט הוא עיתון טוב, אך הטיפול שלו בנושא זפט מעורר אצלי חוסר נוחות. אולי מה שאני הולך לספר כעת יישמע כתיאוריית קונספירציה. תחשבו מה שאתם רוצים.

כלכליסט יצא עם סיפור זפט-וינרוט בינואר השנה, כמה ימים לפני שזפט פירסם את החלטתו בנושא הבוררות בין ההתאחדות לכדורגל לבין צ'רלטון. עד כאן - באמת צירוף מקרים, שנולד כתוצאה מכך שבית המשפט התיר לפרסום ב-9 בינואר (לבקשת כלכליסט) את רשימת לקוחותיו של וינרוט, וביניהם נמצא שמו של זפט. ענת רואה, כתבת משפט טובה ומנוסה, בדקה יותר לעומק ומצאה את סיפור העדר הגילוי. עבודה עיתונאית בהחלט ראויה לשבח.

הבעיה שלי היא עם אופן הפרסום. כלכליסט רץ עם הסיפור ככותרת ראשית, יותר מאשר פעם אחת ויותר מאשר משקלו היחסי של הסיפור (שכאמור, הוא סיפור טוב). כאן עולה שאלת הקשר בין הסיפור הזה לבין אותה בוררות.

הבוררות נדונה בפני השופטת בדימוס גבריאלה דה-ליאו (לוי) ועסקה בעשרות מיליוני שקלים שתבעה ההתאחדות מזכיינית שידורי הכדורגל. צ'רלטון נמצאת בבעלותו של אלי עזור, המקורב לנוני מוזס - בעלי כלכליסט.

צ'רלטון ביקשה לפסול את פסק הבוררות של דה-ליאו, בנימוק שהיא לא גילתה שחיים רמון - שייעץ לצ'רלטון - הגיש נגדה תלונה בהיותו שר המשפטים. כלומר: מקרה דומה למדי לסיפור זפט-וינרוט. היא אף טענה, כי זפט צריך לפסול את עצמו, משום שהוא נדרש להחליט בעניין הקרוב לזה הנוגע אליו. זפט דחה את הטענות ואישר את פסק הבוררות, שיעלה לעזור הרבה מיליוני שקלים.

האם עזור/מוזס הרגישו שזה מה שהולך לקרות? ואולי ניסו להשפיע על החלטתו של זפט? אינני בוחן כליות ולב, ולכן אין לי תשובה. אבל צירוף המקרים - הבלטה יוצאת דופן של סיפור מלפני למעלה מעשור כמה ימים לפני החלטה עכשווית מאוד מהותית - נראה לי מוזר.

כעת דומה שכלכליסט אינו מסתפק בגילוי ובהחלטה של גולדברג (בהחלט ידיעה עיתונאית ראויה), ומנסה "לחסל" את זפט. כך מסיימת רואה את הפרשנות שלה על ההחלטה:

"הפרשה שנחשפה בכלכליסט, לרבות המידע החלקי והלא מדויק שמסר זפט, פגעה קשה בתדמיתו של השופט, שגם קודם לכן לא נהנה מפופולריות גבוהה בקרב עורכי הדין שהתלוננו על סגנונו הקשוח. ממצאיו של הנציב עשויים לערער עוד יותר את האמון בו. קשה לראות כיצד יוכל זפט להמשיך ולזכות באמון הצדדים בבואו לטפל בתיקים - חלקם תיקי ענק בהיקף של מאות מיליוני שקלים - המתבררים לפניו".

קודם כל, אני לא ראיתי שום פגיעה בתדמיתו של זפט. ישבתי באולמו כאשר המתקפה של כלכליסט הייתה בעיצומה, והוא אף העיר בהומור שהוא משתדל שלא לקרוא עיתונים. הצדדים - בתיק של מאות מיליוני שקלים - התייחסו אליו בכבוד רב וקיבלו את המתווה שקבע לפתרון המחלוקת ביניהם. לפי מה שאני יודע, זפט אפילו קיבל שיחת גיבוי מהנשיאה דורית ביניש.

שנית, העובדה שעורכי הדין לא אוהבים אותו, ממש אינה מעלה ואינה מורידה. הם לא אוהבים אותו משום שהוא אינו סוחב הליכים (הליכים שווים שכר טירחה) ואינו מהסס לפסוק הוצאות כבדות נגד צדדים המנצלים לרעה את בית המשפט. חוץ מזה, שיפוט אינו מבחן פופולריות.

שלישית, שום שופט אינו צריך "לזכות באמון הצדדים". ברגע בו נבחר והושבע כחוק - הצדדים מחויבים להידון בפניו. יש צורך בטענות פסלות כבדות משקל כדי לשנות את המצב הזה. אז גולדברג אמר שזפט היה צריך לומר לפני עשר שנים. זה ממש לא קשור לשום הליך שמתברר ויתברר בפניו.