ה"פיוס" בזירה הפלשתינית - מבט אחר

הקמפיין המתוזמר של גורמי שמאל ישראלים, פרטיים וממוסדים, הקורא לראש הממשלה לנקוט יוזמה מדינית "של הרגע האחרון" , שאלמלא כך, אנו עלולים להיקלע לאיום קיומי, כדבר הנובע מהסיכון להפוך ל"מוקצים מחמת מיאוס" בעולם, הולך ומתעצם בימים האחרונים. ממש כאילו היו אלה ימים של שיגרה במזה"ת, סוברים גם מי שנשאו בתפקידי מפתח בזרועות הביטחון שלנו, כי "אם לא עכשי , אימתי", ולא רק למהלך מדיני בזירה הפלשתינית הם מכוונים דבריהם.

לשמוע ולמאן להאמין ממש דווקא עכשיו. זהו העיתוי האידיאלי לאוץ אל זרועותיו של הרודן בשאר אל-אסד או להתרפס בפני אבו מאזן, כך הם סוברים! ומה ברקע? איום "הכרזת העצמאות" הפלשתינית במעמד העצרת הכללית של האו"ם בחודש ספט' 2011. באחת מתקבל הרושם כי ישראל מאבדת את ביטחונה העצמי על-אף עליונותה הצבאית המובהקת , נתפסת לסוג של פאניקה וחרדה לגבי "היום שלמחרת".

כל זאת כאשר העולם הערבי כמרקחה, מאות אזרחים ערביים נרצחים מידי שבוע בידי אחיהם והעולם שותק; משטרים ששימשו "ספינת דגל" של האינטרסים המערביים קורסים או מצויים בסכנת קריסה, ומקורות הנפט של העולם החופשי במפרץ הפרסי, נתונים לסכנות של ממש. גם מי שאינו נמנה עם גורמי ההערכה בישראל לא יתקשה להסיק כי טרם נאמרה המילה האחרונה ב"צונאמי" הפוקד את העולם הערבי, וכי גם הזירה הפלשתינית אינה חסינה מפני גלי ההדף של סופה זו.

הגם שאיש בצידנו אינו מבטל מעיקרם את הסיכונים הטמונים ב"מבחן ספט' 2011", הרי שמכאן ועד למסע מתוכנן ומהלך אימים , עד כדי טיפוח דימוי של של תסביך "מצדה", מתקיים מרחק רב.

אין ספק כי מחדליה של מדינת ישראל בכל הקשור להזנחה הפושעת של מימד ההסברה, והפקרת הזירה הבינ"ל לתפלול המושכל והאינטנסיבי של המערכת המדינית הפלשתינית, לצד ניהול חובבני של פעולות צבאיות דוגמת מבצע "עופרת יצוקה" ופעולת ההשתלטות המסורבלת על משט ה"מרמרה", הזריקו תשומות שליליות לדימויה של ישראל, על כל המשתמע מכך. הצמרת המדינית בצידנו לא הפנימה את המשקל הסגולי של מסע הדה-לגיטימציה שהובילה הרשות הפלשתינית בגיבוי של גורמי שמאל ישראלים, גם הפעם מתוך גישה נאיבית של "צדק היסטורי" ...

הסכם הפיוס בין הפת"ח לבין החמאס אשר כמו "נפל כרעם ביום בהיר", ראוי לבחינה יסודית, לא רק מעצם ה"הפתעה המודיעינית" שחולל מהלך זה, אלא בעיקר בהיבט השלכותיו ומשמעויותיו לטווח המיידי והארוך. שטף דברי הפרשנות שנזרקו לחלל האוויר, לצד הבעת ספק באשר ליכולת המעשית של שני הצדדים לממש הסכם לאחדות השורה הפלשתינית, היו בצידנו כאלה שייחסו משקל מהותי למהלך זה, שכן, לכאורה, נשמט עתה טיעון מרכזי ישראלי בארגומנטציה המטילה ספק בתוחלתו של הסכם עם מחצית העם הפלשתיני.

מבט אחר על הארועים הדרמטיים בזירה הפלשתינית עשוי להציף "שורה תחתונה" מדאיגה לא פחות מבחינתה של ישראל ; על-פי תיזה זו , הסכם הפיוס בין פתח לבין החמאס משקף היערכות למימוש בפועל של "הפיכה מלמעלה" בזירה הפלשתינית, כתולדה של המהפך הפוליטי במצרים. המעורבות הנמרצת של הממשל הזמני בקהיר ב"הכתבת" תוצאה זו, עשויה להיות גם בבחינת הליכה לקראת תנועת "האחים המוסלמים" , אשר מצידם מבצרים את אחיזתם בציבור המצרי לקראת הבחירות לפרלמנט המצרי , בספט' הקרוב .

במילים אחרות, המסר המרכזי העולה מ"הסכם הפיוס" הוא מתן גושפנקא למהלך השתלטות של החמאס על הרשות הפלשתינית, גם אם אין המדובר ביישום העניין, הלכה למעשה בטווח המיידי. במשתמע, עיצוב מחודש של צביונה של ההנהגה הפלשתינית באופן האמור להוביל ל-SENIORITY של תנועת החמאס, על כל המשתמע מכך.

נראה כי המצרים, ה"מושכים בחוטים" מאחורי הקלעים של התהליך , מעדיפים בשלב זה לשלם סוג של "אתנן" ל-אחים המוסלמים , גם כדי לחזק את מעמדה של תנועה זו במצרים, בהינתן העובדה שגורמי איסלאם קיצוני הנמנים על הזרם ה-"סאלפי" החלו להופיע בגלוי ברחובות ערי מצרים, באופן שהוערך כמציב אתגר בעייתי למשטר הצבאי הנוכחי. אף אם המדובר במעין "ברירת מחדל" הרי שיש להפנים כבר עתה את התובנה לפיה המצע האידיאולוגי של ה-אחים המוסלמיים הרה-אסון מבחינתה של ישראל .

בהקשר זה התייחס לאחרונה החוקר הגרמני מתיאס קונצזל , מחבר הספר Jihad and Jew-Hatred: Islamism, Nazism and the Roots of 9/11 (ג'האד ושנאת יהודים : איסלאמיזם , נאציזם והמוליכים לפיגועי ספט' 2001), וקבע כי ..." בהתייחס למימד מדיניות החוץ, ה-אחים המוסלמים חפצים בהחלט בהשמדת ישראל . אין כל הבדל בין ה-חמאס לבין ה-אחים המוסלמים. זוהי תוכניתם. ניתן להיווכח במגמת המימוש של תוכנית זו גם עתה ברצועת עזה".

בהקשר זה צוטטו בכירים מקרב ה-אחים המוסלמים, דוגמת ראשד אל-ביומי, אשר גמרו אומר לפעול לניתוק היחסים עם ישראל. אליבא ד-אל-ביומי, "לאחר סילוקו של מובארכ וכינון הממשלה הזמנית, נדרש מהלך לביטולו של הסכם השלום עם ישראל". בסוגיה זו מעריכים מומחים לענייני אסלם, כי מתקיים מכנה משותף צרוף בין ה-אחים המוסלמים לבין התנועות ה-סאלפיות הג'האדיסטיות, לפיו - ישראל מהווה יישות בלתי לגיטימית ובשל כך היא בבחינת אוייב העולם הערבי.

על-רקע זה, אפשר שהעמדה המצרית העדכנית בהקשר הפלשתיני אינה עולה בקנה אחד עם עצם הרעיון להסדר מדיני בין אבו-מאזן לבין ישראל, ומעדיפה נסיבות שבהן ה-חמאס יהיה נותן הטון בזירה הפלשתינית, בהנחה סבירה כי בכל מערכת בחירות "חופשית" בשטחי הגדה המערבית ועזה תהיה ידם של הגורמים האיסלאמיים על העליונה. לפי גישה זו, המשטר המצרי אינו מייחס חשיבות מהותית לכוונת ה-פתח להכריז חד-צדדית על כינונה של מדינה פלשתינית בגבולות 1967, ורואה בכך מימד של הישג תעמולתי גרידא.

ישראל מצידה שרוייה עדיין בהלם ה"הפתעה המודיעינית" מחד-גיסא, ומנסה להתמודד עם מסע ה"הפחדה" הנמרץ של השמאל, מאידך-גיסא. אולם שומה על ראש הממשלה שיתייחס למהלך ה"פיוס" בזירה הפלשתינית כאל "הרמה להנחתה" מהבחינה ההסברתית ועל אחת כמה וכמה, מהזווית הדיפלומטית. ראייה נכוחה של הארועים עשויה לקבל צביון של "צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים", דהיינו, כפי שידענו בעבר, הצד הערבי "אינו מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות"!

גם כך, אין לסמוך על "אלת המזל", אלא מוטלת על ראש הממשלה החובה להנחות קמפיין מושכל שתכליתו חשיפת המזימה הפלשתינית להוביל להשתלטות איסלאמית קיצונית על שטחי הרשות הפלשתינית, ע"י הכנסת ה-חמאס ב"דלת הקדמית" לממשלה הפלשתינית החדשה. בהקשר זה, המידע לפיו אין בכוונת אבו מאזן להתמודד על כהונת יו"ר הרש"פ וכי מועמדותו של סלם פייאד לתפקיד ראש הממשלה אינה מקובלת על הצד החמאסי, טומן בחובו מסרים בעלי משמעות בלתי מבוטלת מבחינת ארה"ב והמערב, וחזקה על בנימין נתניהו שיידע למנף מסר זה כפי שמתבקש.

כך או אחרת, ראוי שהגורמים הישראלים, הממהרים להשתלח בראש הממשלה בטענה כי ה"שיתוק המדיני" שהוא מכתיב ממיט אסון על ישראל, ישכילו להתפכח, ויפה שעה אחת קודם.