מה היה לנו השבוע?
מהרג ילדים בשטחים והריסת אינספור בתים של משפחות ברפיח, דרך מסע הפחדה שקוף כמו זכוכית קריסטל נקייה במיוחד שמנהלת שרת החינוך בעניין כישלונו של החינוך בישראל כדי לקדם תכנית עסקית חדשה שתחזק את החיבור הלא רופף שבין הון לשלטון - ועד למעצר האדיוטי של הונאם, העתונאי הקטן שכיסה סיפור קטן אבל קבל עזרה גדולה מגברברי השב"כ ואבירי הממשל הישראלי (עזרה שתהפוך אותו לשמח ועשיר יותר, מן הסתם).
עוד לא דיברנו על משבר דיפלומטי עם טורקיה - המדינה היחידה במזרח התיכון שהיא גם מערבית וגם דמוקרטית וגם המדינה היחידה באזור שמנהלת איתנו קשרים הדדיים רב תחומיים.
אם למדינה יש אגו - ויש לה - הרי שהוא פרי באושים של חברה פטריאכלית, מיליטריסטית, כובשת. בעיתון סוף השבוע של מעריב מתפרסמים מונולוגים של חיילים, צלפים, שראו לקורבנם את הלבן בעיניים וירו. אחד מספר על ילד שהרג כי נפנף לעברו סכין. אחרי שהילד מת, הוא מעיד שהיה בעיניו "עוד סמרטוט". ואנחנו, שמגדלים ילדים על (לכאורה) ערכים אזרחיים של מדינה שאיננה, מפגישים אותם בפגישה עיוורת עם המדינה שיש לנו והורסים אותם מהיסוד.
למה שיפליא אותנו שאנו חיים בסבך עימותים אלימים שאין לו סוף, מעמידים סדר עדיפויות צבאי-"ביטחוני" ונדהמים מ"הדרדרות החינוך", מתמודדים עם נגע גובר והולך של אלימות במשפחה ולא מקשרים אותו לאותן מפלצות אדם שטיפחנו בשרות הצבאי, שהם הילדים שלנו שאנחנו שלחנו לשם בשם "ערכים" שכבר ברור לנו שאינם ולכן האחריות כולה שלנו אולם העדר הקישור המובן הזה עוזר לנו "לכבס" אותה ממצפוננו הלא מתפקד...?
ישבתי אתמול על גג באיזור שרון ובין לגימת יין לצ'וריסו (לא כשר) על האש, שחנו בחינוך ילדינו הפעוטים לשרות או אי שרות בצבא. העציב אותי, שעוד קיים קונפליקט אצל אמהות. שימח אותי, שכבר קיים קונפליקט כזה. כי לפני עשור או שניים היה הרבה יותר רע - לא היה קונפליקט. לפחות היום יש המוני אמהות שמודות בפה מלא שלא ברור להן שהצבא הוא ערך, שהן לא מונעות את החינוך לשרות בצבא אך ורק מפאת חששן מתחושת הילד כ"חריג" בסביבתו. אני רוצה להרגיע אותן: ילד בן 18 שגדל על ערכים הומאניים, ערכי זכויות אדם, שלום ושוויון - אינו מוטרד מחריגותו בסביבה לוחמנית, מצ'ואיסטית, קלגסית, שמחנכת לצבא כערך. אני גם רוצה לספר להן שהצבא נולד כ"צבא הגנה לישראל", לא כערך.
ישראל היא היום מעצמה באיזור וככזו אין לה צורך במלחמה כדי להוכיח עוצמה. אבל היא מורכבת מדינמיקה פטריאכלית, גברית מאוד, שמחפשת כח ולא עוצמה. הכח הזה עולה לראשה מעבר למידותיה והוא שעלול להוריד את כולנו שאולה. נקמת דם החליפה את ערך חיי האדם, השאלה "מי צודק" החליפה שיח של צדק חברתי, פוליטי, כלכלי, מדיני. אילו שרואים בגופת ילד פלשתיני "עוד סמרטוט" ממלאים את מסדרונות השלטון וכשהם מתים בשיבה טובה (או מכדור של מי שלא מסכים עם עמדותיהם...) מספק הצבא עתודות כח אדם נוספים לאותם מסדרונות.
יש פתרון. ארוך טווח. אם נלמד לא להרשות לבנים שלנו להתגייס לצבא כערך ולסרב לקחת חלק בצבא שמזמן הפסיק להיות מוסרי או מייצג את האינטרסיים האמיתיים של המדינה והעם, אולי אותם מים צהובים עכורים שעלו לראשה של המדינה הכוחנית שצמחה לנו כאן כשמיצמצנו, ישקעו ויעלמו מאליהם. ותהיה לנו - בזכות הסרוב שלנו לקחת חלק במשחק הזה - זכות קיום: הסטורית, מוסרית, לאומית.
בינתיים, לא נותר לנו אלא לצפות בעצב בפארסה שהיתה פעם אידיאולוגיה, מדינה, תקווה גדולה, חלום והתגשמותו, תום, שאיפה לחברה אחרת. כשהחדשות הופכות למגוחכות והתנהלות גופי הסדר, השלטון והממשל הופכת למעוררת רחמים - כמו במעצרו של הונאן או ה"מבצע" ברפיח - לא נשאר לנו אלא לשבת על גג בשרון, לאכול צ'וריסו, ללגום יין, לנסות לשכנע את עצמינו שאולי בכל זאת המדינה נורמאלית וזה רע יותר שהילד ירגיש חריג, מאשר שילך לצבא.
לומר שהצלחנו לשכנע את עצמינו? לא יודעת, נראה לאיזה תהומות תגענה החדשות של מחר.
נ.ב.
תודה לאלוף במילואים עמירם לוין, שאמר בזהירות של חייל ממושמע שמפר פקודה - אבל אמר - דברים דומים. כן ירבו כמוהו. ותודה לרב עובדיה יוסף שעסק השבוע בפאות ראשן של נשים שהופכות אותן לזונות - למדנו ממנו שהוא נהנה מעיסוק יתר בהרגלי לבושן של נשים, עניין שפסיכולוג טוב (ונטול פאה) יכול לסייע בו לרב הנכבד. אני מציעה להשתמש באתנן התרומות שהוא מקבל ממבקריו למימון שכרו של הפסיכולוג. ומה שבאמת חשוב היא התזכורת, שגם כשהמדינה קורסת - יקום הרב שיעסוק בפורנוגרפיה ויזכיר לנו שפטריאכל בצבא, בממשל או בהנהגה הרבנית, נשאר תמיד, בסה"כ, פטריאכל.
עמירם לוין מחד והרב עובדיה יוסף מאידך, עשו לי את השבוע.
___________________
הכותבת היא עורכת משנה של
www.haderech.co.il
