לבי לבי עם אהוד אולמרט

כאשר אני קורא ושומע בכלי התקשורת את עדותו הראשית של אהוד אולמרט, ראש ממשלתנו לשעבר, כי "הוא נלחם את קרב חייו", לבי נחמץ בקרבי ואני נוטה להאמין לו. ואני שואל ותוהה איך הגענו למצב זה? מדוע אנו ארץ האוכלת את מנהיגיה? וזאת לתפארת מדינת ישראל וקבל עם ועולם...

מי שהבחין, יכול בקלות לזהות שבכניסה לתפקידו היה לו עוד שיער על ראשו וכעת הוא קירח לחלוטין. אכן, ראש ממשלה בישראל הוא התפקיד הקשה ביותר, ועל כך יכול להעיד אהוד אולמרט עצמו. הוא נלחם כעת, בין היתר, בחקירה הנגדית להוכיח את שוויים של עטי האוסף שלו כתחביב ואת ההלוואה שקיבל והחזיר כביכול.

משום מה נראה שמספר רשויות הכריזו עליו מלחמת חורמה, מרגע שהתמנה לראש הממשלה (בפועל), החל במבקר המדינה, המשך במשטרה ובפרקליטות, וכלה בחשב לשעבר, מר זליכה. אגב - שני נושאים עליהם הם שמו את הדגש באובססיביות רבה, כמו פרשת בנק לאומי והבית ברחוב כרמיה, נמצאו חסרי ראיות, אבל התקשורת נטתה חסד רב למבקרים.

והמעניין הוא שכל החשדות והעבירות המיוחסים לו הם לפני היותו ראש הממשלה. נראה שמהלכיו כראש ממשלה הפריעו לכמה גורמים או לשלוחיהם.

למשל - לעניין "מלחמת לבנון השנייה": אילו מלחמות ישראל קודמות, כ"מלחמת העצמאות" או "קדש" או "מלחמת ששת הימים" ומבצעים אחרים, היו נסרקים במסרקות הברזל של "ועדת וינוגרד", ניתן להניח שפני ההיסטוריה היו שונים, כי לא כל הדמויות היו צולחות ועדות חקירה והיו נעלמות. ואולמרט, למעשה, צלח גם את המלחמה הזו חרף המשגים שעשה.