ממשלת ישראל מדברת בשתי שפות

עם הטייקונים ממשלות ישראל מדברות בשפה כלכלית: הפחתת מיסים, מענקים, הפרטות, מימון ועוד. עם השכבות החלשות ממשלות ישראל מדברות בשפה כלכלית: סובסידיות, הבטחת הכנסה וכולי. עם קבוצות לחץ ממשלות ישראל מדברות בשפה כלכלית: מימון תלמידי ישיבות, פיתוח ובינוי ביו"ש, סבסוד והגנה על חקלאים, ועוד. אך עם רוב הציבור ממשלות ישראל דיברו בשפה אחרת שפה מדינית: כן שטחים או לא שטחים...

פתאום בא הרוב ויש לו דרישה חצופה: דברו איתי באותה שפה כמו עם האחרים, דברו איתי בשפה כלכלית. לא רוצה עכשיו לדבר על עתיד יו"ש, לא על תהליך השלום ולא על איומי מלחמה. אני, הרוב, רוצה לדבר על הבעיות שמעיקות עלי בחיי היומיום: מחירי דיור, מחירי מזון, מחירי חינוך ובריאות, או בקיצור: איך זה שהמדינה חברת כבוד ב-OECD ואני חי כמו במדינות מתפתחות.

באים נציגי הממשלה והליכוד, וטוענים כי המפגינים מונעים מסיבות פוליטיות, וממומנים על-ידי ארגוני שמאל - בכוח מנסים נציגים אלו להעביר את הדיון לשפה מדינית, אך נציגות המחאה עד כה לא נגררה לשפה זו, וזה משגע את דוברי הממשלה והליכוד, שעברו להשמצות: "מחאת הסושי והנרגילות", "מימון הקרן החדשה", כל דובר והשמצותיו.

דבר אחד עד היום סירב ראש הממשלה לעשות, לדבר עם המפגינים בשפה כלכלית - על מדיניות מחירים, מיסים וכולי.

ראש הממשלה מ-פ-ח-ד. מפחד שמא האידיאולוגיה שלו בדבר משק חופשי ותחרותי תוכח כמזיקה. מפחד לעמוד בפני הטייקונים ולומר להם "החגיגה נגמרה". מפחד שבבחירות הבאות שיטת הפחדת הציבור והשפעה על הצבעתו בטיעונים מדיניים ביטחוניים לא תעבוד יותר, כי השפה השתנתה - עכשיו מדברים בשפה חברתית-כלכלית, לא מדינית-ביטחונית.