באיזו הקלה חזרו מקצת הפובליציסטים ופוליטיקאים לדיבור הישן, המוכר, החבוט, על ימין-שמאל! איזו אנחת רווחה נשמעה שם! חודש שלם, שלושים יום, כפו אלפי אנשים צעירים, חכמים ואידיאליסטים שפה חדשה. עמוקה, חובקת עם ועולם, שפה סוציאל-דמוקרטית. משוכללת, תובעת ידע, הומניסטית. חודש שלם התקיימו כאן הפגנות-ענק מלכדות, מרעידות ספים, שאיימו על המונוליתיות של סדר-היום השמרני, הימני-כלכלי, שהשמאל והימין כאחד קידשו אותו והיללו אותו ונתקעו איתו וישבו בממשלותיו.

חודש ימים נאלצו מי שמבינים בסוציאל-דמוקרטיה כמו חמור במרק פירות לעסוק בה, מעמידים פנים שמאז ומעולם רק ישבו וחיכו בעיניים כלות לפרוץ המהפכה החברתית, מגלגלים בבוסריות על הלשון את המילים "הפרטות", "צדק חברתי", "דיור בר-השגה", "חלוקת משאבים הוגנת", "שחיקת מעמד הביניים". חודש שלם התהלכו מבולבלים ולא ידעו את נפשם, הכיצד ייתכן שאפילו פעם אחת במחאה המופלאה הזאת לא נישא שם איזה שלט שמאלני שהם רגילים לראות בהפגנות. קשה, קשה לשנות דיסקט.

והנה בא הראיון של גידי וייץ איתי במוסף הארץ ("מיס מיינסטרים", 19.8.11) ועמו הגאולה. צפירת הרגעה. נגמר הדיון הכלכלי-חברתי. אפשר לחזור ולקלל מתנחלים יחדיו, בטקס השבטי המרגיע, הידוע, חסר השחר, ולהתנפל בצדקנות אלימה ומשעממת גם יחד עלי - משום שאני מסרבת בתוקף להשתתף בטקס.

שוב אפשר לחזור לרטוריקה העבשה המתגלגלת על הלשון עשרות בשנים, זו המרחיקה אותנו מהשלום אלפי מילין אבל משמשת שיר ערש מרגיע למי שאיבדו כל רצון להשפיע על המציאות הישראלית ומזמן הפסיקו להבין אותה. את אנחת הרווחה אפשר היה לשמוע בעיקר מהמטות של כמה מתמודדים על ראשות המפלגה שהסקרים הצופים לי ניצחון בפריימריז דיכדכו אותם קשות, וגם משורות השמאל הישן, זה שמטהר את מצפונו ברטוריקה מוגבלת שאין בה אלא פלשתינים אומללים ומתנחלים פושעים.

הנה אפשר לחזור להתכרבל במיטה הישנה, המעלה ריח עתיק של עובש, לשכב בה באפס מעשה ושוב למלמל מנטרות מוכרות.

---

וכל זאת למה? כי בראיון עם גידי וייץ התגלה שאיני עומדת בדרישות המסדר הפוסט-ציוני שמקיים את פגישותיו בתא הטלפון שבבילעין. כן, אני שוחרת-שלום, הומניסטית, סוציאל-דמוקרטית. כן, אני מצדדת במתווה קלינטון - גבולות 67', גושי התיישבות, חלוקת השכונות בירושלים. כן, אני לא שומרת על זכות השתיקה באשר להצבעותי בקלפי ומספרת שלפני 16 שנים (עת התאפשר להצביע בשני פתקים) הצבעתי לשמעון פרס לראשות הממשלה ולגוז'נסקי לכנסת. כן, סירבתי להצעתו של ברק לשמש שרת תמ"ת בממשלת נתניהו-ליברמן-ישי, משום שזאת הייתה ממשלת ימין כלכלי ומדיני קיצונית, זרה לערכי תנועת העבודה. וזאת בשעה שחברי דבקו באופן חשוך-מרפא בכיסאות עור הצבי, עסקו בחנופה מבישה לנתניהו, היו שותפים נלהבים להצבעות גזעניות, להסלמה מדינית ולמדיניות קפיטליסטית קיצונית ובלבד שלא יילקחו מהם המאבטחים ורכב השרד.

אבל בכל אלה אין די כדי לקנות הכשר מאותו מסדר זעיר. כי אני סובלת, התברר, מפגמים קשים שאין עליהם כפרה. אני אוהבת את המדינה, אני ציונית. אני יונקת את אמונתי מערכי הציונות הסוציאליסטית, שילוב עוצמתי שהיה המנוע הענקי למעשה ההרואי של הקמת המדינה. אני אוהבת את ההמנון ורוצה שכבכל מדינה מתוקנת ילדים ילמדו את מילותיו. אני מתנגדת לסרבנות. אני מזכירה אמת היסטורית לא נעימה, שממשלות העבודה קוממו את מפעל ההתנחלות. והבלתי נתפש מכל: אני מסרבת לבצע את טקס השנאה הנדרש כלפי המתנחלים, אלא מבקשת פתרון מדיני שמרכיב השנאה לא יהיה חלק ממנועיו.

ועוד תוסיפו לזה את הכפירה שלי במתמטיקה של "אם לא יהיו התנחלויות יהיה כסף למדינת רווחה". אכן מודה באשמה, גם אני סברתי כך לפני שש שנים. באותו אופן בדיוק גם האמנתי באמת ובתמים שקיצוץ בתקציב הביטחון יזרים כסף לחינוך. שש שנים אינטנסיביות בוועדת הכספים, והיכרות עמוקה עם האידיאולוגיה הכלכלית של שרי אוצר ושל שני ראשי ממשלה, נתניהו ואולמרט, חידדו אצלי תובנה חיונית להבנת השיטה. זה לא שלמדינה חסר כסף. זו האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, התאצ'ריסטית, הקיצונית שגורסת ששירותי המדינה (חינוך, בריאות, רווחה, קורת גג, משפט צדק) צריכים להיות אנורקסיים. שיש להפריט, להקפיא, לקצץ, לייבש אותם לטובת "כוחות השוק" ו"היד הנעלמה" שכבר ישליטו כאן צדק, במקום המדינה. כל עוד זו הדת השלטת לא תהיה כאן מדינת רווחה, ושקל ממה שיקוצץ לא יועבר לרווחת אזרחיה.

עשרות שנים דוכא כאן כל דיון כלכלי, חברתי, לאומי ומוסרי שאינו קשור להתנחלויות ולכיבוש. מרוב עיסוק בסוגיית הגבולות, שכחנו שבתוך הגבולות מסתתר לו עוד איזה עניין שולי שבשוליים: מדינת ישראל. קודם נילחם ואחר-כך נטפל בחברה, אמר הימין. קודם נעשה שלום ואחר-כך נטפל בחברה, אמר השמאל, ואלה גם אלה קיימו כאן דיון בלבדי, צר, ממית, שאת חיותו שואב רק מהרחבת השסע, מדמוניזציה של האחר, משנאה. זה היה דיון נוח. מפלגות תקעו איתו בשופר וגייסו תמיכה שבטית אוטומטית בעת בחירות. ממשלות התנכרו בחסותו לציבור שבחר בהן. בעלי הון התעשרו עד לבלי די על חשבון הציבור, נהנים מההיעדר המוחלט של שיח כלכלי אידיאולוגי, ומציבים את עצמם, למרבה הציניות, עם השמאל בישראל.

סדר-היום הפוליטי הקיים, שעד למחאת האוהלים עסק כמעט אך ורק בימין ושמאל מדיני, הוא סדר-יום צר וחסר-מעוף, שדובריו טובים במלל אך חפים, וגם פטורים, מכל מעש. זהו סדר-יום שאוחז בעיוורון רק בקצה הקרחון, מחניק וקובר כל דיון אחר בחיינו כאן, מנותק כליל מתהליכי העומק שעוברים על המדינה ועל המזרח התיכון כולו. הוא לא הביא עמו תקווה לשלום משום שמי שאמרו מילות שלום ניכרו עצמם מהציבור בישראל, חברו לימין הכלכלי, והפכו להיות גורם שולי במערכת הפוליטית.

זה לא סדר-היום הלאומי האמיתי. הוא אינו משרת את החברה הישראלית, ואינו משרת את החתירה לשלום. להפך. הוא מחבל בשניהם חבלה עמוקה ומתמשכת.

---

ההתבוננות על המדינה דרך חלוקת הכוח והמשאבים בין אזרחיה, היא מפתח קריטי להבנת הנקרא. העוני הגובר והפגיעה המתרחבת והמעמיקה בכבוד האדם העובד וחירותו, לעומת התעשרות בלתי נתפשת של קומץ בני מזל. הסגידה לממון, הקרבה המשחיתה בין אליטת ההון לבין השלטון, ההפרטות הבלתי פוסקות של המדינה והעברתה נתחים-נתחים, על אוצרות הטבע שלה, לידיהן של כמה משפחות, תוך השמצתה של המדינה והאלהה של כל מה שהוא פרטי. מעיכתו המתמדת של מעמד הביניים. במקום שיש בו עוני, בערות ופערים קיצוניים - יהיו גם גזענות והקצנה, ולעולם לא יפרחו בו פרחים של שלום.

לפני שאנחנו יוצאים למלחמה כדי להגן על המדינה, או נאבקים למען השלום, צריך שתהיה לנו מדינה. מדינה שלמענה מוצדק לקחת את הסיכונים הכרוכים במלחמה ובשלום. כי גם אם ייכון שלום כולל ובטוח במזרח התיכון, הרי אין בכך כל ערך אם נהפוך למדינת עולם שלישי, עם פערים נוראים בין עוני לעושר, עם ריקבון מוסרי פנימי, ועם אוליגרכיה של ההון. אזי גם ניצחון במלחמה וגם ניצחון בשלום מאבדים מערכם, יחד עם החזון הציוני כולו. החזרה לסדר-יום סוציאל-דמוקרטי עמוק ואמיתי, נקי משנאה ומשסע, היא גם הדרך היחידה לחזור לעמדת הנהגה. כזאת שממנה אפשר לעשות שלום, עם עצמנו ועם שכנינו. שלום אמיתי, לא פטפוטי-סרק על "תהליך" שלום, וכן, אז יגיע גם זמן ההחלטות הקשות על ההתנחלויות, בלי קצף של שנאה על שפתותינו.