זיכרון ראשון שווה חיוך
מי לא מתגעגע לזיכרון ישן מילדותו? פניו של מי אינן נמלאות חיוך בכל פעם שנשמע שיר אהוב ברדיו, או עולה ניחוח של תבשיל מוכר מבית אימא? מי לא מסניף את הכביסה הנקייה או מתענג על הריח הראשון של הגשם? מי לא נזכר בערגה במגע המלטף של יד אוהבת? מי לא מחפש חום, אהבה, קשר שאבד עם אדם אהוב? עם תחושה? עם הרגשה נעימה?
בשלב מסוים בחיינו אנו יוצאים אל העולם שאינו מגונן עלינו יותר, ומשם אנו צועדים על מסלול ארוך, שבסופו אנו חוזרים אל נקודת ההתחלה. אל אותה הנקודה ממנה יצאנו אל משעול החיים, לפני כך וכך שנים, ואנו מבקשים שוב את אותן התחושות, את תחושת הבית. הביטחון. החום. החמלה. האהבה. כולנו מכירים את השיר "אל תעזבני לעת זיקנה, ככלות כוחי..."
לפנות ערב, שעת שקיעה, שיירת גמלים חוצה נווה מדבר ומותקפת על-ידי אריה המבקש לצוד ארוחת ערב. האריות שבינינו יאמרו "זו שרשרת המזון של החיים, ככה זה" ויעברו הלאה. לחיים יש דינאמיקה משלהם, אין מה לעשות. "ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד" - כך נאמר בכתובים. אם לא יהיה ערב, לא יהיה בוקר למחרתו. גלגל הסמסארה של הבודהיסטים בפעולה.
הגמל והאריה
אדם בשם אושו, המוכר למי שעוסקים בחקר התגלות האור בשיטות הנוהגות במזרח, נהג לחלק את חיי
האדם לשלושה חלקים עיקריים. אלה חלקים של התפתחות רוחנית (והתפתחות זו אינה נמדדת בשנות אדם אלא בשלבי "הארה"). להקלת ההתמצאות בשלבי ההתפתחות, נהג אושו לדמות את חיי בני האדם למסע המתחיל כגמל, הנושא על גבו את משאות החיים וחוצה מדבריות כחלק משיירה. בשלב השני הופך הגמל לאריה, ובשלב זה הוא עומד על דעתו האינדיבידואלית, הוא הופך מניצוד לצייד והאנרגיה הממלאת אותו מרוכזת יותר בו עצמו. בשלב השלישי והמתקדם, מתפנה האגו מן האדם, והוא מהלך על פני החיים בקלילות, ללא המשא שאיפיין את הגמל, וללא העול שאיפיין את האריה בעל האגו. שם, בשלב השלישי הזה, פוגש האדם את עצמו באמת. את היופי שנתנה בו הבריאה, והוא יכול לפעול בו-זמנית למען עצמו ולמען הסובב אותו. שם מתחילים החיים במלוא פריחתם.
כאשר לכאורה בגרנו, והיינו לאנשים "עצמאיים" ועלינו לדאוג לעצמנו בכוחותינו אנו, אנו מאבדים בעל כורחנו את מקומנו בשיירת הגמלים שבמסגרתה הכל כמו נקבע עבורנו (בוקר טוב, בית-ספר, חוגים, חברים, טיול שנתי, בחינות בגרות, צבא...), ואנו הופכים בעל כורחנו לאריות כאשר לפתע אין עוד מי שתפקידו הוא לדאוג לשגרת חיינו. מהשלה הזה אנו יוצרים את השגרה בעצמנו (או שלא).
התגמלות מתגוננת ואריות תוקפניים
יש מי שמגיע אל השלב הזה ובפיו טענות וטרוניות אל העולם שכבר אינו דואג לו (ומתעקש להתגמל כגמל), ויש מי שקופץ הישר אל החיים מתוך פחד והופך לאריה תוקפני אשר נוהם לעבר כל (ומוכיח לגמלים שסביבו מי כאן בעל הבית), ויש את כל מנעד התגובות שבין שתי התגובות הקיצוניות הללו. אבל גם הגמלים, וגם האריות, נעצרים לרגע והכרתם המקורית מתחדדת כאשר עולה ריח או טעם, מגע או רגש, זיכרון של אהבה מתקופה מוגנת של ילדות.
שיירת גמלים חוצה
אנו חוזרים של שיירת הגמלים אשר חוצה את נווה המדבר לפנות ערב, שעת שקיעה. האריה לא יצוד יותר מכפי יכולתו לאכול, שכן אין לו ענין בהרג עצמו, אלא בתוצאת ההרג המשמשת לו סעודת מלכים ראויה לאריה כמוהו. האריה תוקף את הנאקה (נקבת הגמל) המשתרכת מאחור משום שמוקדם יותר ילדה גמל צעיר המהלך במרכז השיירה ומסתייע בגמלים בוגרים אחרים המסייעים לו בלכתו. הנאקה כורעת תחתיה והעדר מתחיל לרוץ קדימה בבהלה. היא כבר הפכה לארוחה, והיא מודעת לכך.
לחברה אנושית יש כללים אחרים. אם ילדת, את זכאית לחופשת לידה. אם חלילה אהבת חייך נספתה בתאונה או חלילה במלחמה, אזי החברה תסייע לך להמשיך את חייך ותדאג לחלק ממחסורך. אנו רוצים לוודא כי אנו מאפשרים לחברה להתקיים למרות גלגל החיים ולא להיעצר בכל פעם. ההמשכיות של העדר הכללי חשובה, והיא מורכבת מיכולת ההמשכיות של הבדידים בעדר (שיירת הגמלים של הציוויליזציה האנושית).
ההתערבות
לשם כך נוצר ערך ההתערבות. אנו מתערבים בדינאמיקה של גלגל החיים ומונעים מהשיטה של "ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד", לגדוע את החוט המחבר אותנו איש אל רעהו. "כל ישראל ערבים זה לזה" נכתב עוד לפני ששיירת הגמלים הישראלית זיהתה "ערבים" כמילת גנאי.
אנו מתערבים בכרוניקה של מוות ידוע מראש כאשר אנו מווסתים את החקיקה הכלכלית ומאפשרים מחיה ראויה גם למי שכבר נפלטו ממעגל העבודה בשל גילם או בריאותם, ואנו מתערבים כאשר אנו מונעים מנהגים לשתות לשוכרה ולנהוג, ואנו מתערבים כאשר אנו מחליטים מי יוביל את שיירת הגמלים שלנו באמצעות הטלת פתקים עם אותיות לתוך תיבות פלסטיק לבנות. אנו מתערבים בכל, ורוצים להתערב ביותר מאשר הכל. ואם חלילה לא התערבנו במשהו ונגרם נזק כתוצאה מכך, אנו מתערבים בחוסר ההתערבות ומטילים אשם באמצעות פסק דין על מחדל של חוסר התערבות.
ההתערבות היא חיינו. ואנו רואים לעצמנו זכות להתערב בכל. בחיינו שלנו ובחייהם של אחרים. זו השיטה שמצאנו כדי לאפשר לעצמנו לחיות עם המציאות שבה שיירת הגמלים שלנו חייבת להמשיך לחצות את המדבר הזה למרות האריות.
המעורבות
ההתערבות היא הכלי שבנינו כחברה אנושית על מת שנוכל להשפיע על זולתנו מכוח הצורך לשמור על שיירת הגמלים הציבורית בכל מחיר. אבל ההתערבות הזו אינה נחוצה כאשר שיירת הגמלים מקיימת בתוכה יחסי גומלין של מעורבות.
מעורבות היא התערות הדדית בחיי הזולת, מתוך עניין אמיתי וכן בחייו שלו, ומתוך שימת דגש על הזכות המולדת של כל גמל לשלוט בגורלו מתוך כבוד לגורל הגמלים האחרים. מעורבות היא ענין של כבוד הדדי. מעורבות היא גרסה "לייט" של התערבות. מעורבות היא להיות לצד מישהו כאשר הוא זקוק לכך, אבל גם להשאירו לנפשו כאשר הוא זקוק לכך. מעורבות היא נתינה (להבדיל מהתערבות שהיא "לקיחה").
כאשר אני מעורב בחייו של מישהו, איני מתערב בהם. אני מעורב משום שהדלת פתוחה לקראתי בבואי, ואני לא נדחף פנימה עם סירים מלאי כל טוב כאשר האדם השני בכלל נמצא בצום. גם רצון לתת אשר אינו פוגש רצון מקביל לקבל - הוא בבחינת התערבות. מעורבות היא אם כן רמה גבוהה יותר של קשר חברתי בין אנשים המכבדים איש את רעהו.
הערבות
בעוד שהתערבות היא איכות כפייתית, ובעוד שמעורבות היא איכות התנדבותית, הערבות שונה מהם לחלוטין, שכן הערבות היא איכות של מחויבות.
ערבות היא קפיצת מדרגה נוספת של מעורבות, והיא כבר לא שייכת בכל למשפחת ההתערבות. הערבות היא איכות של מעורבות גבוהה אשר מלווה ברמה של מחוייבות לצידה. ערבות היא אמירה של "אני כאן לצידך אם וכאשר תזדקק, ואני מתחייב לכך".
כאשר חברה אנושית מסוגלת להתעלות לרמה של ערבות הדדית, היא חברה איתנה מבנית, אך היא חברה עם יציבות מוסרית ויכולת מופלאה להתקיים בהיזון הדדי של ביטחון והגנה, המפנים מרחב מספיק לאושר, יצירה, והתעלות רוח.
רוח הערבות היא זו שנשבה ברחבי הארץ הטובה הזו לצד רוחות הסתיו עם בואו של גלעד הביתה. הכתובה הישראלית קיבלה משנה תוקף, והערבות ההדדית איחדה את השורות וצמצמה פערים בין מחנות, עדות ואפילו דתות. ערבות היא הדבק החברתי המשובח ביותר.
מחאות של ערבות ההדדית
השבוע היה לי העונג לפגוש חבורה של אנשים שהערבות זורמת בעורקיהם בעת שהצטרפתי לחבורה מופלאה של אנשים העושים ימים כלילות (וזו לא פראזה, זו מציאות חייהם) למען אחרים אשר נמצאים בסופה של שיירת הגמלים הישראלית, והמציאות מזנבת בהם ללא רחם. ניצולי השואה זכו לקבל שוב יד אוהבת, מלטפת ומחבקת מקבוצת ישראלים שכל כך רוצים לעשות טוב למי שראו כל כך הרבה רע בדרכם המשותפת עימנו כשיירת גמלים החוצה את המדבר של הקוממיות היהודית.
בשוליה של המחאה הזו של ערבות הדדית, ראיתי גם הרבה מעורבות של אזרחים טובים שרצו לתת יד מסייעת בלב חפץ. אבל ראיתי גם הרבה ציניות של התערבות, והרבה אגואיזם שניסה לחבל בעבודתה של הקבוצה הזו עם מסיבות עיתונאים נלעגות המנסות לחטוף את המחאה הזו על-מנת למנף באמצעותה מחאות פרטיות, בצעדים שביקשו לעטות מסכה של ערבות מעל פניה המכוערים של ההתערבות.
אני מאמין שהערבות היא נעלה יותר, היא אמיתית יותר, היא באה ישירות מן הלב הנותן של "ערבות", ולא מן המוח הנצלני של "ההתערבות". החברה הישראלית עדיין לא בשלה לערבות מלאה, אמיתית והדדית, אבל בשוליה כבר מתרחש המהפך הגדול, וכבר ניתן לראות המוני אדם נוהרים אל עבר המעורבות, ויש אפילו ניצנים של ערבות.
מחר נצעד כולנו, כשיירת גמלים של מעורבות, נשאיר מאחורינו את ההתערבות, וניצור ערבות. ערבות הדדית אמיתית.
זהו יומה הראשון של הבריאה הישראלית החדשה, אלה אורות ראשונים של היום הראשון של מה שהוא באמת "הישראלים החדשים", וזהו שחר של יום אופטימי חדש.
ויהי ערב, ויהי בוקר ותהי ערבות ישראלית.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
