יוסל'ה רוזנבלט וירון דקל – מה הקשר?

הערכה זו נכתבת על בסיס ידע אישי. אומנם בשנים האחרונות לא הזדמן לנו להחליף מילה, מאז סיימתי תפקידי כראש הדסק הפוליטי בעיתון מעריב והוא סיים תפקידו כראש הדסק הפוליטי בגל"צ ואחר-כך בקול ישראל. אבל בשנים שקדמו לכך שימשנו שנינו במקביל באותו תפקיד, וכך יצא לי להכירו מקרוב. אפשר היה לסמוך עליו ועל דיווחיו בעיניים עצומות. שום קשרי הון-שלטון-עיתון לא כופפו אותו. אפשר היה ליישר סרגלים על-פי מידת הגינותו.

אך בנוסף להגינות וליושרה המקצועית של האיש, הערכְתי והוקרְתי את יחסו החם לנושאים ציוניים ויהודיים. בציבור שרוב אנשיו צינים להחריד, אוטו-אנטישמים קטנים המלגלגים על כל סממן יהודי (אך יודעים לכוף ראש בפני דתות ואמונות אחרות), הוא התבלט כמי שהיהדות אינה זרה לו ואינה נתפשת בעיניו כנטל. יהודי ציוני גאה. משום כך אולי טוב שטור זה נכתב לאחר מינויו ולא בשעה שההכרעה הייתה מונחת על שולחנם של שר הביטחון והרמטכ"ל (כל-כך התרגלנו לתופעה הזו, של ניהול תחנת רדיו על-ידי הצבא, עד כי גס ליבנו באבסורד המקומם הזה, שאין לו מקום באף מדינה דמוקרטית אחרת בעולם הנאור).

הנה שניים-שלושה סיפורים קצרים שמעולם לא סופרו. השנה היא שנת 1989, ואנוכי משמש, בנוסף לתפקיד העיתונאי הישיר, יו"ר תא הכתבים הפוליטיים באגודת העיתונאים התל אביבית. אחת החברות העלתה בישיבת ועד התא רעיון נחמד: למה שלא נפנה לעמיתינו ברוסיה, ונציע חילופי משלחות: הם יארחו אותנו ברוסיה ואנחנו נארח משלחת עיתונאים רוסיים בישראל.

בימים ההם היה זה רעיון מופרך. ביקור עיתונאים ישראלים מעבר למסך הברזל, היה שווה-ערך לביקור ישראלים היום באירן. רוסיה הייתה רחוקה מישראל כמו הירח מכדור הארץ. אומנם החלו לפרוח שם ניצני הפרסטרויקה והגלסנוסט, שהנהיג מיכאיל גורבצ'וב, אבל מסך הברזל עדיין עמד על תילו, והקג"ב האימתני שלט באזרחים ביד רמה.

להפתעתנו נענתה פנייתנו בחיוב: אין כל בעיה, וברוכים הבאים. רק תגידו איפה במיוחד תרצו לבקר. כמעט "נפלנו מהכיסא". התכנסנו בדחיפות לגבש את רשימת האתרים המבוקשים: מפגשים עם ראשי השלטון, ביקורים בקרמלין ובמוזוליאום של לנין, במוזיאון ההרמיטאז' בלנינגרד, בגיא ההריגה בבאבי יאר שליד קייב באוקראינה ועוד. כאדם דתי יחיד בפורום הצעתי שנבקש לבקר גם בבתי הכנסת ונפגוש מקצת מהקהילות. מיד קפץ אחד הנוכחים (שלבסוף לא השתתף במשלחת): "מי צריך בתי-כנסת? יש לנו מספיק בארץ!". מרוב תדהמה השתתקתי. אבל היה זה ירון דקל שלא ויתר: "מוכרחים לבקר בבתי הכנסת ולפגוש יהודים. זה חלק מהשליחות שלנו אל מעבר למסך הברזל. איך אפשר לבקר שם מבלי לפגוש יהודים?"

בזכותו נכללו ברשימת האתרים שאליהם הגענו גם בית הכנסת הגדול ברח' ארחיפובה במוסקבה, בית הכנסת הגדול והמרשים בלנינגרד, בית הכנסת המרכזי של קייב (שהפך בימי הקומוניסטים לתיאטרון) ועוד.

בעצת משרד החוץ, החלטנו ליטול עימנו מזכרות סמליות לחלוקה בקרב היהודים שנפגוש. היו שרכשו מחזיקי מפתחות עם סמל המדינה, אחרים הצטיידו במתנות קטנות אופייניות אחרות מן הארץ. אבל ירון דקל עלה על כולם והצטייד במתנות הכי מקוריות: מאות קלטות אודיו, שיוצרו בארץ, של ענקי החזנות הקלאסית: יוסל'ה רוזנבלט וזבולון קוורטין, האחים קוסוביצקי ולייבלה ולדמן, מרדכי הרשמן וגרשון סירוטה, פנחס פינצ'יק ורבים אחרים. כולם בעטיפת צלופן חדשה, מרשרשת. זה מה שעלה לו בראש כשהתכונן למפגשים עם יהודי מסך הברזל: להזכיר להם יהדות בטעם של פעם.

כשהגענו לבתי הכנסת, בימי חול ובשבתות, נטמע דקל, חבוש קסקט, בקרב המתפללים, חילק בטירוף קלטות על ימין ועל שמאל. מקצתם חששו ליטול מידיו, שמא ייתפסו בידי סוכני הקג"ב; אחרים הזדרזו להטמין את קופסאות הפלסטיק הקטנות עמוק בכיס. משסיים את החלוקה, התיישב להשתתף בתפילות עצמן. בניגוד לחלק משאר חברי המשלחת, שחיפשו להם עיסוקים אחרים בחוץ.

כך למדתי שירון דקל הוא לא רק עיתונאי מוכשר והגון אלא גם יהודי נאמן לעמו ומורשתו. אינני יודע מה הן דעותיו הפוליטיות, ומה הפתק שהוא משלשל לקלפי, אבל אין זה משנה. אמינותו ונאמנותו נותנות מקום לתקווה שהוא יחזיר את גלי צה"ל לחיילי צה"ל, וייַשם את המנדט שלה להיות 'הבית של החיילים', ולא – כפי שהתבטא אחד העיתונאים החשובים - 'הבית של חיילי החמאס'.

צריך להודות שבעשורים האחרונים רכשה גל"צ ביושר כינוי זה. גל"צ הייתה לתחנה הציבורית היחידה בישראל המראיינת מחבלים-רוצחים בנימה סחבקית, אבל משפדת קציני צה"ל; מציגה את גירסת צה"ל לאירועים ביטחוניים כשוות-ערך לגירסה הפלשתינית השקרית; מדווחת בשבת בבוקר על 'מתנחלים חמושים' שתקפו פלשתינים תוך הסתמכות על דיווחי הפלשתינים וללא תגובת נציגי ההתיישבות (שרובם אינם זמינים בשבת); מראיינת בגסות ובהתנשאות מרואיינים שאינם ממילייה השמאל הקיצוני, אך מתבטלת מתוך שפלות רוח מול דוברים רשמיים של ארגוני רצח פלשתינים; ולועגת לכל עניין יהודי ולאומי.

מינויו של ירון דקל מטיל עליו משימה חשובה: להפקיע את גל"צ מידי שלושת האחוזים מן הציבור שהשליטו עליה את עריצות המיעוט, ולהחזירה לכלל הציבור; ולהזכיר ללא הרף לחיילים הג'ובניקים (רובם בנים ובנות של פרוטקציונרים) ולשדרים האזרחים, הטאלנטים-בעיני-עצמם, שלופתים את המיקרופון ברוב נפיחות עצמית, שהתחנה הזו ממומנת בידי כולם ושייכת לכ-ו-ל-ם; והעיקר – להטמיע בהם את הרעיון שאינו קביל כיום בגל"צ, שהתחנה הצבאית נועדה לשרת את האינטרס הלאומי של מדינת ישראל, ולא לחתור תחתיה באמצעות שידורים ושדרים פוסט-ציוניים ופרו-פלשתינים.