באחד מפרקי הסדרה "הבית הלבן" נכנס הנשיא לחדר בו מתנהל מו"מ עקר בין בעלי חברות המשאיות לבין הנהגים, ומודיע: "בעוד 47 דקות אני מלאים את חברות המשאיות ומגייס את הנהגים למילואים; אתם תהנו מהאוכל שלנו". יוצרי סדרת המופת, שהקפידו על כך שתשקף את החוק והמציאות, ודאי הסתמכו בסצינה זו על הצעד המפורסם שנקט הנשיא רונלד רייגן בשנת 1981. כאשר פתחו פקחי התעופה בכל ארה"ב בשביתה, רייגן פיטר את כולם והכניס למגדלי הפיקוח פקחים צבאיים.
נמצאנו למדים, שגם בארה"ב יודעים שיש גבול לזכות השביתה ושאין לאפשר שביתות פראיות הפוגעות בציבור כולו. אבל אצלנו - אצלנו סכסוכי עבודה נתפשים כמשהו שבשמו מותר לעשות הכל - משריפת צמיגים ועד כליאת מנהלים, מהפרת הסכמים ועד בזיון בית המשפט. את התוצאה אנו רואים כמעט מדי יום, והיא מגיעה לשיאה בהתפרעות הבלתי-פוסקת של עובדי הרכבת.
העובדים הללו משבשים את העבודה מתי שמתחשק להם, עם עילה או בלי עילה. העובדים הללו שמים פס על צווים מפורשים של בית הדין. העובדים הללו מתעלמים מההסכמים עליהם חתמו ומההתחייבויות שקיבלו על עצמם. העובדים הללו תופסים מאות אלפי ישראלים כבני ערובה וסוחטים את המדינה כולה.
זה לא שההנהלה הרבה יותר טובה. לא משנה מי מנכ"ל הרכבת ומי היו"ר שלה - הרכבות מאחרות, הקרונות צפופים, השיבושים יומיומיים. הדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד לזכותה של הנהלת הרכבת, זה שהיא לפחות לא עוברת על החוק. היא "סתם" כושלת. היא "רק" לא מתפקדת. ומעליה עומדת המדינה, חסרת אונים, עם הצהרות לוחמניות אך חסרות כיסוי של שר התחבורה, ישראל כ"ץ.
הציבור הוא גם הבעלים
את כל זה אי-אפשר לשאת יותר. התירוצים ממש לא מעניינים אותנו. לא מזיז לנו האם ההנהלה כבולה בידי העובדים, ולא אכפת לנו האם העובדים מנוצלים בידי ההנהלה. לא מעניין אותנו כהוא זה מי צודק, כי יש לנו הרגשה שכולם אשמים - וממש לא משנה לנו כיצד יש לחלק את אחוזי האשמה. למי שאולי שכח, הציבור הוא לא רק הלקוח של הרכבת - הוא גם הבעלים שלה. אנחנו משלמים תמורת הפיתוח, אנחנו מכסים את החובות, אנחנו מסבסדים את החיילים.
המחלה של
רכבת ישראל כל כך אנושה, עד שרק טיפול נמרץ בשילוב ניתוח לב פתוח יצילו אותה. המקרה היחיד שאפשר איכשהו להשוות למצב הנוכחי של הרכבת, הוא זה של אל-על בשנות ה-80, אם כי אז לפחות היו חלופות בדמות חברות תעופה זרות. אבל את העיקרון בהחלט אפשר להעתיק מאל-על: להכניס את הרכבת לפירוק ולהעביר את ניהולה לידי בעלי תפקידים מטעם בית המשפט.
פירוק ישלח הביתה את ההנהלה הכושלת ויאפשר לפטר את כל העובדים. תגידו: אבל אז הרכבת לא תעבוד. ואני עונה: ועכשיו היא כן עובדת? עדיף מצב בו כולם יודעים בוודאות שאין רכבת, על פני מצב בו אנחנו מגיעים לתחנה ולא יודעים האם ומתי ניסע.
משרד התחבורה טוען שיש לו תוכניות מגירה לחלופות - הבה ונראה אותן. במקרה הכי גרוע, כדאי למדינה לממן כמה אלפי מוניות למשך כמה חודשים. זה יעלה לה הרבה פחות מאשר להמשיך ולשפוך כסף לחברה הזו, ויעלה למשק הרבה פחות מאשר הנזקים שנגרמים כיום.
חוץ מזה, הרכבת כן תעבוד. ראשית, נראה אם העובדים יהיו כאלו גיבורים כאשר יקבלו מכתבי פיטורים ויישלחו ללשכת התעסוקה. שנית, אין ברכבת יותר מדי עובדים חיוניים שאין להם תחליף: נהגי קטרים, מנהלי מסילות, האחראים על האיתות - וזהו. ניהול נבון של הפירוק יאפשר לשכור מחדש רק את העובדים החיוניים, ולא צריך ליפול מהכסא לנוכח האפשרות להביא עובדים מחו"ל. את כל השאר - קופאים, כרטיסנים, מאבטחים, פקידים - אפשר להחליף בקלות.
נראה אותם אחרי כמה לילות במעצר
בינתיים, ובלי קשר, חובה לנקוט ביד הקשה ביותר כלפי ראשי הוועדים המבזים בריש גלי את בית המשפט. צריך לעצור אותם ולכלוא אותם עד שיקיימו את הצווים. הם ייעלמו? אני בטוח שבלשי המשטרה ימצאו אותם בלי יותר מדי קשיים. העובדים ישבתו? שישבתו; נראה את גילה אדרעי וחבריה אחרי כמה לילות באבו-כביר ובנווה תרצה. דווקא משום שהרכבת היא שירות כה חשוב, הסכסוך בה הוא הזדמנות פז להוכיח שאי-אפשר לבזות את החוק, לצפצף על בית המשפט ולצאת נקיים.
ההפתעות של העובדים חייבות להיפסק, כאן ועכשיו. ולא יזיק אם המדינה תזמן להם כמה הפתעות משלה. רכבת ההפתעות חייבת להגיע לתחנה הסופית.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
