|
עסקות טיעון הזויות ומזיקות. אין שינוי [צילום אילוסטרציה: AP]
|
|
|
|
|
|
בערך בשעה בה הגישה הפרקליטות לבג"ץ את תגובתה בפרשת הסדר הטיעון עם הנהג שדרס את שחר גרינשפן, ישבתי באולמה של השופטת דנה מרשק-מרום בבית משפט השלום בכפר סבא. היא התבקשה לאשר הסדר טיעון עם אדם שהודה בהחזקת רכוש החשוד כגנוב ובשיבוש מהלכי משפט. התביעה וההגנה הסכימו על שמונה חודשי מאסר בפועל - אבל היה עוקץ בהסכם: מאחר שהנאשם כבר מרצה עונש מאסר, יתווספו רק 14 יום לעונשו ואת השאר "ירצה" באופן חופף.
מרשק-מרום אמרה שלכאורה ההסדר נוטה לקולא, אבל לנוכח העובדה שחלפו שלוש שנים מאז ביצוע העבירה ולאור היותו של הנאשם ממילא במאסר - ההסדר סביר ולכן תכבד אותו. ברשימותי מהדיון הוספתי שתי מילים: "זה סביר?" משום שרק כמה דקות קודם לכן שמענו, כי את העבירה הנוכחית ביצע הנאשם שלושה חודשים בלבד לאחר שהורשע בעבירה אחרת, ואז הוארך עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. אבל למרשק-מרום למעשה אין ברירה: בית המשפט העליון כבל את ידי השופטים בקובעו שרק במקרים חריגים במיוחד הם יכולים שלא לאשר הסדרי טיעון.
זו הייתה דוגמה חיה לקשיים, שלא לומר הכשלים, הטמונים בהסדרי הטיעון. בה במידה, אולמה של מרשק-מרום גם היה הוכחה מצוינת מדוע ההסדרים הללו חיוניים: התובעת הגיעה מצוידת בשתי מזוודות מלאות תיקים, ואת כל זה צריך איכשהו לקדם ולסיים. בעומס הקיים בבתי המשפט, בלי הסדרי טיעון המערכת תיתקע לחלוטין - שזו האפשרות הגרועה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
סוגרים עסקה דקה לפני הדיון
המקרה הטראגי של שחר גרינשפן העלה את סוגיית הסדרי הטיעון על סדר היום הציבורי, וטוב שכך. אבל כפי שיודע כל מי שמגיע לבית משפט כלשהו, המציאות לא ממש השתנתה. הסדרי טיעון מגוחכים מוגשים לבתי המשפט ומאושרים על ידם מדי יום ביומו, ו-99% מהם עוברים ללא תשומת לב ציבורית כלשהי. לעיתים אפילו אפשר לראות את התובע/ת והסניגור/ית מסכמים הסדר טיעון תוך דקה או שתיים לפני הדיון, כאשר ההגנה מנצלת היטב את העומס המוטל על התביעה שאינה יכולה להקדיש את תשומת הלב המינימלית לאותו תיק.
לבעיה הזו אין פתרון קל. כאמור, הצורך בהסדרי הטיעון מתחיל בעומס המטורף בו מצויים בתי המשפט, והדרך לפתור את העומס היא נושא לטיפול שורש בכל החזיתות: ריבוי עורכי הדין, קיום הליכי סרק, חוסר יעילות של שופטים, תנאים פיזיים ירודים, מערכת מיחשוב בעייתית, עיכובים בהבאת עצורים ונאשמים ועוד. אבל בינתיים, אפשר וחיוני לקבוע לכל הפחות נהלים לפיקוח על ההסדרים הללו.
כאן אנו חוזרים, בפעם המי-יודע-כמה, לסוגיית הגוף המפקח על הפרקליטות. אם היה קיים גוף עצמאי שכזה, יכול היה לפנות אליו כל מי שנפגע מעסקת טיעון שגויה. קבלת ההחלטה הנקודתית הייתה נבדקת לגופה, ומי שהחליט בצורה שגויה היה משלם את המחיר על טעותו (כן, כמו במגזר הפרטי). אם נחזור שוב לרגע לבג"ץ גרינשפן, הרי שהפרקליטות מודה שהייתה טעות קשה בהסדר הטיעון וטוענת שקבעה נהלים למניעת הישנותה - אך אינה אומרת מילה וחצי מילה על מסקנות אישיות שהוסקו בעקבות אותה טעות קשה.
התביעה הופכת להיות השופט
מסקנה חיונית שנייה היא ביטול כפייתם של השופטים לאשר כמעט כל עסקת טיעון. ההיגיון שביסוד אותה החלטה של בית המשפט העליון הוא, שהנאשם הסתמך על עסקת הטיעון ויש להגשים את ציפייתו. אך על כך ניתן להתגבר בקלות רבה: התביעה תבהיר בכתב ובצורה חד-משמעית שהפוסק היחיד הוא השופט, וכך אכן יהיה בפועל. אותה הלכה של בית המשפט העליון נקבעה לפני שני עשורים; המציאות הנוכחית מלמדת שהיא גורמת נזק אדיר ויש לשנותה - ולו רק משום שהיא מעבירה, במידה רבה, את השפיטה והענישה מידי בית המשפט לידי הצדדים ובעיקר לידי רשויות אכיפת החוק.
כל עוד יידעו נציגי המדינה שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, מבלי שבית המשפט יוכל להתערב; כל עוד הפרקליטים לא יידרשו לתת את הדין על טעויותיהם; וכל עוד בתי המשפט יהיו חותמת גומי להחלטות המתקבלות בחדרי-חדרים - נמשיך לקבל עסקות טיעון הזויות, הקובעות רף ענישה מגוחך והגורמות נזק אדיר למערכת המשפט, לאכיפת החוק ולאזרחי ישראל.