רוח רעה מערבות העיוורון

לכדור רגל יש מגרש. אבל למגרש לפעמים אין כדור רגל. בועטים. אבל לאו-דווקא בכדור. באים לשחק. אבל הכללים הם על תנאי. יש צופים. בנו להם יציעים כדי לצפות מהם על ספורט אסטטי המענג תמיד, כמו כל אסטטיקה, את הנפש. ואכן יש. אלימות. היא עלתה לדרגה של אסטטיקה המצטלמת מכל זווית של עדשות אמנות הלחימה. ויש רוח. מאיין היא נושבת?

לעיר על שפת הים יש חוף. אבל לחוף לפעמים אין עיר. רוחצים. אבל לאו-דווקא כדי לצנן את העור הבוער בחמה. רוחצים כדי לממש להט. יש צופים. הכינו להם כסאות נח כדי לצפות מהם על אנשים ונשים, עוברים יפים בחול אל המים, משתכשכים נטולי דאגות בגלים, בונים עם ילדיהם ארמונות בחול, שמחים גם כשהמים הנסוגים סוחפים עימהם את האגדה שוב אל ים המציאות. זה אסטטי, וכמו כל אסטטיקה, זה מרגיע, זה מוציא את הנשמה הלאה ממתחים לנופש. לאו-דווקא. לא קמים מכיסאות הנוח כשהחוף נעשה במה לאלימות. נשארים לשבת. לשטוף את העיניים. זה מעניין. בילוי.

האלימות עולה לדרגה של אסטטיקה. היא מענגת. היא מצטלמת מכל זווית של עדשה שאינה יודעת בושה. ויש רוח. מאיין היא באה?
לתחנות השידור יש אולפן. אבל באולפן אין שידור. יש קולות. לא ידוע של מי. אין לנחש מה הם משמיעים, מה הם שומעים, מה הם רוצים. איש במיתרי קול רעהו. בליל מלחמת מילים חסרת פשרות.

שיחות של חטוף ואכול את מיקרופון זולתך, מהר יותר, גבוה יותר, רהבתני יותר. מול המסכים יש צופים. הם יושבים כדי להרחיב עולמם בהסתכלות במחוזות רחוקים מהגיע, כדי להעשיר אוצר מחשבותיהם, כדי להתכנס התכנסות אסטטית סביב למוקד של מידע ובידור ויציאה לשעה מצמתי הלחצים של פרנסה וקידמה ושלום ומלחמה. אך מה שמגיח מן המרקע זאת אלימות. היא יפה. היא מצודדת. היא ספורט. היא כמו כדור הרגל בלי כדור. היא אלימות שנסקה לדרגה של אסטטיקה. היא ההצגה הטובה של הערב. היא השאו. היא אמנות. אמנות הלחימה בחיצי לשון, בחרבות פוגעניות, בריסוס נפצי קולות לכל עבר עד רדתה של התבונה. גלדיאטורים של צעקה בקולוסיאום השידור. ויש רוח. מאיין היא באה?

האלימות דוהרת בבוז לכל חוק

לבני אדם יש כבישים. אבל לכבישים אין בני אדם. במכוניות לא יושבים אבות ואימהות וילדים ועלמים ועלמות שלא יגיעו אל מחוז חפצם. יושבות בהם רק סטטיסטיקות. לא מי שיש לו שם ויש לו תקוות ויש לו אחריות ויש לו חובות ויש לו זכויות ויש לו עתיד ויש לו אוהבים. לא איש, לא אישה. יושב אחוז. שבר אחוז. מולו, מצדדיו, מאחוריו, במסלולו ושלא במסלולו, דוהרת האלימות בבוז לכל חוק, עיתים בהתעלמות מכל אחר המפריע לו מעצם נוכחותו הוא על הכביש, עיתים בשיכרות, עיתים במהירויות מרגשות המענגות מפני שהן חסרות חיבור אל חוקי הסיבה והמסובב, בצפירות, בחריקות, באצבע צרידה המונפת מן החלונות, וזה יפה, וזה אלים, ואלים זה אסטטי, וזה יופי של מיצוי נפלא של חוסר התחשבות בשום יצור עלי אדמות שאיננו אתה או את, זה הפקרות ההופכת את המוות לאמנות שיש לה כמו לכל אמנות מחיר. ויש רוח. מאין היא באה?

אומרים מן הכיבוש. טיעון החשוב כאלים המופרך מיד באלימות. אומרים מן הפוליטיקה המקדשת את פילוסופיית 'כל דאלים גבר' ומיד זוכה הניסיון האלים להסביר כך את שורשי האלימות להתקפת נגד אלימה לעילא. אומרים הפערים החברתיים שכרו טייקונים אלימים שאינם מחשיבים אלא את כוח ממונם באדמת המולדת הכנועה. עד שטיעון זה תובע לעצמו מעמד של נוסחה פותרת - כל, מפרקים אותו באלימות לגורמים ומוכיחים את העניים על שהם אשמים בעוניים ואת החד הוריים שהם נושאים בעוון חד-הוריותם. אומרים מתחים בין החרדים החיים את ערכיהם הארכאיים לבין החילונים המתפלשים בניהיליזם מופגן והשיח האלים הזה מקומם ומתנקז לתוך ביבי ניכור והטחות אשמה ודיבורים בוטים על חופש העיסוק וחופש הדיבור וחופש הבעת הדעה וחופש ההפגנה העושים יחד עיסה אלימה אחת.

רוח עוכרת רעה

ועדיין אין יודע מאין באה הרוח. מאין היא חודרת לבתי הספר? מאין היא מפלת את חומות דרך הארץ למורה, למחנך, לזקן, לסמכות הדתית או האזרחית, המדעית היצירתית? מאין היא נושבת בעוצמה הרסנית ושוברת ועוקרת ומעיפה את גגות ערינו וכפרינו באוויר? איני יודע אל נכון. היא אלימה יותר משעולה על הדעת. אולי היא באה מן הכפירה באמונה שיש לנו מחר משותף בארץ הזאת, מן החרדה פן מדינה אינה ערובה מספקת לתקווה, מן הפחד שמא שום דבר איננו ממשי יותר מן ההווה המיידי, שכל 'שלנו' הוא תמרון שלא נועד אלא לבטל כל 'שלי', שחוכמה שיש לה ערך היא חוכמת העורמה, ועורמה שיש לה סיכוי היא זו שכוחה במותניה.

אולי היא באה הרוח הרעה הזאת מערבות העיוורון. אתה פוקח עיניים. הארץ יפה. נס תחייתה הוא מן הפינות היפות בהיסטוריה. מסירות הנפש של בוניה ושומריה ונוטעי גנותיה באדמתה הצחיחה ויערותיה בטרשים היא מסירות נפש אצילה. חלום שיבת ציון שלה הוא מן הנאה בחלומות. אם מביטים אם מסתכלים. אם מפנימים מן האישונים המשתאים את היופי הזה. אבל אם העפעפיים נעולות. אם מה שממשמשים בידיים חשוב כאמין ובטוח יותר ממה שרואים, או אז הולכים אנחנו אל ערבות העיוורון והרוח הנושבת משם אל מגרשי חיינו היא רוח עוכרת רעה.