זה לא חופש עיתונות

בשעות הקרובות ובימים הקרובים - וגם כאשר יתנהל משפטו של אורי בלאו - תשמעו הרבה קולות שיטענו שמדובר בפגיעה בחופש העיתונות. זה קשקוש. בלאו הוא עבריין לכל דבר, שניצל את כובעו כעיתונאי כדי לבצע את אחת העבירות החמורות שבחוק העונשין.

בואו נעשה סדר. כולנו קודם כל בני אדם, יש שיאמרו שאחר כך אנחנו יהודים, הכל יסכימו שאנחנו ישראלים - ורק אחר כך אנחנו רופאים, סנדלרים או עיתונאים. לאמר: אנחנו מחויבים קודם כל לנורמות אנושיות, אחר כך לשמירת החוק ורק בסוף לעבודתנו המקצועית. זה אמור להיות כל כך מובן מאליו, שדומה שאין צורך להכביר מילים בנושא.

עיתונאי אינו מעל החוק. עיתונאי אינו רשאי לעבור על החוק. עבודה עיתונאית אינה מצדיקה ביצוע עבירות. כשם שעיתונאי אינו רשאי לפרוץ לבסיס צה"ל, הוא אינו רשאי להחזיק מסמכים סודיים. דינו של עיתונאי כדינו של כל אזרח. שאם לא כן - אנחנו מחליפים את דמוקרטיית השוויון בפני החוק בדיקטטורת מי שהחוק אינו חל עליהם.

ומה עם חופש העיתונות? קודם כל ולפני הכל, שום חופש אינו מוחלט. חופש הביטוי אינו כולל את הזכות להוציא לשון הרע, חופש העיסוק אינו כולל את הזכות לשדוד בנקים, חופש ההתכנסות אינו כולל את הזכות להסיג גבול. באותה מידה, חופש העיתונות אינו כולל את הזכות להחזיק מסמכים סודיים, להפר התחייבות כתובה להחזיר אותם ולשבש חקירה על-ידי בריחה לחו"ל. מי שטוען שכעיתונאי מותר לו לעשות את כל אלו - הוא אידיוט במקרה הטוב ונוכל במקרה הגרוע.

אני עיתונאי יותר ותיק מאשר אורי בלאו. יצא לי לכתוב תחקירים שמערכת הביטחון מאוד לא אהבה, אבל איש לא ניסה לסתום את פי ובוודאי שאיש לא חקר אותי. מדוע? כי לא עברתי על קוצו של יו"ד בחוק כאשר אספתי את החומר ופרסמתי אותו. ואגב: העובדה שהצנזורה אישרה את כתבותיו של בלאו, שהתבססו על המסמכים הגנובים, אינה פוטרת אותו מלתת את הדין על העבירה שביצע בעצם החזקת המסמכים. היא מחייבת בדיקה מעמיקה כלפי הצנזורה ואולי תהווה עילה להקלה בעונש, אך לא מעבר לכך.

בלאו זכה מצד רשויות אכיפת החוק לטיפול בכפפות של משי, שממש לא הגיע לו. אני עוד לא מבין מי היה הטמבל שלא חשב על כך שבלאו ישמור עותקים מהמסמכים, ואני ממש לא מבין מי היה חסר האחריות שלא הוציא נגדו צו מעצר בינלאומי ברגע בו נמלט ללונדון. אני גם לא מבין כיצד עמוס שוקן, מו"ל הארץ שמימן את שהותו של בלאו בלונדון, אינו מועמד לדין על שיבוש הליכים. כאשר מביאים בחשבון את כל זה, הדבר האחרון שאפשר לטעון הוא שיש כאן התנכלות לעיתונות. ההיפך הגמור הוא הנכון: היה כאן יחס סלחני בצורה חסרת תקדים וחסרת הצדקה, שרק תעודד עבריינים דומים.

על בית המשפט לראות את הסיפור בדיוק כמות שהוא: עבירה נגד בטחון המדינה, שבוצעה מטעמים אנוכיים של רייטינג וקידום מקצועי. אין מאחוריה שום דבר אחר, ודאי שאין מאחוריה שום דבר הקשור לחופש העיתונות.