נבלה אל מול טריפה

אז ברק אובמה או מיט רומני? שוב נשיא כושי, או לשם חידוש הפעם נשיא מורמוני? גם אחרי העימות הטלוויזיוני השלישי קשה לנחש מה שיקרה והחידה, מן הסתם, נותרה בעינה. הדעת נותנת ששלושת העימותים אינם שווים יותר מקליפת השום ולכל היותר הם עשויים להשפיע על אחוז קטן של קולות מתנדנדים. ואלה הרי בטלים בשישים, אלא אם כן תוכרע הכף על חודו של קול, או משהו שמסביב לו.

אלא שבסך-הכל התמונה היא בכל זאת ברורה: המאבק מתנהל בין שתי דמויות בינוניות, אפרוריות והפכפכות, השנויות במחלוקת. עד היום לא הצליח איש מהם להוכיח את עצמו: לא בהצהרות ולא במעשים. את שניהם צריך לכן לקחת בערבון מוגבל מאוד.

הדברים אמורים בנשיא דמוקרטי שהוכיח את עצמו כתבוסתן, במי שמילה שלו איננה מילה ובמי שמסוגל לעשות ביום המחר את ההפך ממה שעשה ביום האתמול. לעומתו ניצב מועמד רפובליקני שמצטייר במפורש כמחרחר מלחמה - ממש דוברמן אל מול פודל - ועם זאת כחסר כל ניסיון מדיני וכנעדר כל תבונה פוליטית, המסתבך באורח סדרתי בכל צעדיו.

לא אמינים

משנתם המדינית של אובמה ורומני אינה עומדת בקנה אחד עם הצהרות הבחירות שלהם: לא בתחום המדיני ולא בתחום הכלכלי. גם התסריט, שבו הם מנסים לצייר את יחסם לישראל איננו אמין. מה שברור הוא שהשניים ימשיכו להתעלם מקיומה של ירושלים כבירת ישראל ולא יעתיקו אליה את משכן שגרירותם בארץ. אחרי ככלות הכל זוהי מדיניותם הברורה של הדמוקרטים ושל הרפובליקנים כאחד והסיכוי לשינוי שווה בערך לסיכוי שחרורו של יונתן פולארד אי פעם מן הכלא.

אז נכון שגם ברק אובמה וגם מיט רומני הם דמויות שנויות במחלוקת. אחרי ככלות הכל, לא בכל יום בוחרים שם נשיא כושי והפתעה לא פחות גדולה תהיה אם ייבחר הפעם בן הדת המורמונית. בסופו של דבר צריך להודות שהאמריקנים אינם להוטים, בלשון המעטה, אחר יוצאי-דופן שכמותם.

בשורה התחתונה ניתן לומר שלא אובמה ולא רומני הם שיושיעו את ארה"ב משברה. כדי להוציא אותה ממנו דרוש לה מנהיג משכמו ומעלה, וכזה, למרבה הצער, אינו בנמצא.