לאחר שכל המפלגות הדתיות החליטו להתנגד פה-אחד לתוכנית הבריחה והעקירה המכונה 'הינתקות', נשמעו בכלי-התקשורת שאלות על הקו האחיד של כל היהדות הנאמנה. איך ייתכן, שאלו הללו, שאין בנמצא אפילו גוף רבני-הלכתי אחד, בעל-משקל, שייתן 'הכשר' לתוכנית הזאת.
אבל האמת היא שהשאלה צריכה להישאל מהכיוון ההפוך. אין כל פלא שאנשים שקולים ואחראים מתנגדים לתוכנית זו, שאין בה שום טעם והיגיון. השאלה הגדולה היא, למה יש מי שתומכים בה? מה מביא אנשים בני-דעת לתמוך בתוכנית שאפילו אביה-מולידה אינו מסוגל לספק ולו נימוק הגיוני אחד להצדקתה.
הקשבנו רוב-קשב לנאומו של ראש-הממשלה בכנסת, בשעה שהביא את תוכניתו להצבעה. שמענו הצהרות על יד המושטת לשלום ועל חוסר התוחלת במלחמה, ובנשימה אחת על העדר שותף למשא-ומתן. שמענו גם השתלחות במתיישבים, שכביכול הם נגועים ב'משיחיות' (חטא בל-יכופר...). אבל לא שמענו אפילו מילה אחת של הסבר איך עקירת היישובים הפורחים והבריחה מגוש קטיף מביאה תועלת כלשהי לעם-ישראל.
הזמנת הטרור לנצח
כאשר הסכם אוסלו הובא לאישור בכנסת, הייתה בפי מחולליו מסכת שלמה של נימוקים להצדקת המהלך. שוללי ההסכם, ואנחנו בתוכם, סברנו שהנימוקים הללו מוטעים ומופרכים, וכי תומכי ההסכם הולכים שולל אחר תקוות-שווא שאין להן אחיזה במציאות - כפי שהתברר למרבה הצער. אבל לפחות היה עם מה להתווכח ויכולת להבין את ההיגיון שבבסיס התוכנית.
עכשיו אנחנו עומדים מול תוכנית ריקה מתוכן שאין בה שום מרכיב הגיוני, חוץ מעצם הבריחה תחת אש והטראומה הנוראה של הרס ועקירה. יש התומכים בה משום שהם רואים בעקירת יהודים מבתיהם מטרה כשהיא לעצמה, כדי שיהיה אפשר לחגוג על חורבנם. אחרים תומכים בה משיקולים פוליטיים צרים - כדי לתת 'גיבוי' לראש-הממשלה. ולמה ראש-הממשלה עצמו תומך בה - אפשר רק לנחש.
הרמטכ"ל הזהיר כי תוכנית הנסיגה תיתן רוח-גבית לטרור, אזהרה שכבר מתממשת לנגד עינינו. מאז הכריז ראש-הממשלה על כוונתו לעקור את גוש קטיף ולברוח מחבל עזה, קיבל הטרור העזתי תנופה חדשה. עובדה היא שמאז עבר מרכז-הכובד של הלחימה בטרור לרצועת-עזה, ומצבה של שדרות הוא רק רמז קטן לאיום שקן-צרעות זה עלול ליצור בכל האזור.
ברור לגמרי שביצוע התוכנית יעניק תחושת הישג אדירה למחבלים ויזמין את הטרור להיות כאן לנצח, כי אנו-עצמנו מוכיחים למחבלים שהטרור משתלם ומשיג את יעדיו. ברור לגמרי שעקירת גוש יישובים פורח ומשגשג יהיה תקדים ויגביר את הלחץ הבין-לאומי לעקור גושי יישובים נוספים. ברור לגמרי שהקרע שייווצר בעם יפגע פגיעה קשה בחוסנה של החברה היהודית.
ומה התועלת? איזה הישג אנחנו אמורים להפיק מביצוע תוכנית אומללה זו? מה התמורה שיקבל עם-ישראל בעבור מחיר יקר כל-כך? אין תשובה. איש אינו מסוגל להניח אפילו בדל של הסבר הגיוני על כף הרווח (חוץ מדברי דמגוגיה על 'יציאה מעזה', שממנה כבר יצאנו בימי אוסלו העליזים).
טוב שיש רבנים
לשמחתנו, רבני-ישראל ופוסקי-ההלכה אינם הולכים שבי אחר ססמאות-סרק ואחר תעמולה תקשורתית מגוייסת. הם מנסים לבחון את הדברים לגופם, על-פי אמות-מידה ברורות שמעניקה תורת ישראל. הם שואלים שאלה אחת - אם זה טוב לעם-ישראל, אם זה ייתן יותר ביטחון ליהודים, אם זה יחזק את כוחנו לעמוד מול אויבינו.
אין פלא אפוא שהרבנים שוללים בחריפות את התוכנית ורואים בה סכנה חמורה. הם משמיעים את קולו של ההיגיון הבריא ואת דאגתה של תורת ישראל לשלומו של עם-ישראל. עד כה הוכח כי הרבנים צדקו ולא הוזי ה'שלום' וחסידי הנסיגות.
_____________________
המאמר מתפרסם בגיליון 930 של 'שיחת השבוע'
