כמה הערות על הימים שאחרי עמוד ענן

1. זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל ביום חמישי (22.11.12) התחברתי למשפט שאמר אהוד ברק בראיון עם יונית לוי: "יש דברים שאסור להקשיב לעם (לא ציטוט מדויק). לפעמים הוא צודק".

הנה דוגמה רק מבוקר יום שישי (23.11.12): "על-פי סקר של מאגר מוחות שפורסם במעריב הבוקר, כמעט 60 אחוז מהנשאלים הם נגד כניסה קרקעית של צה"ל לעזה. לעומת זאת בסקר אחר, שבדק שביעות רצון, רוב האנשים לא מרוצים מהפסקת האש ואמרו שלדעתם היה צריך להמשיך".

מישהו יכול להסביר, הסבר סביר ולא מתלהם המבוסס על חזיונות שווא, איך אפשר היה להמשיך את המבצע מבלי להיכנס? הרי חיל האוויר יכול תמיד להמשיך ולהפציץ, לחזור ולהיכנס שוב?

2. תרבות הריאליטי. ההתלהמות של חלקים מהעם היא חלק מתרבות הריאליטי שלנו. כמו בתוכניות בטלוויזיה, כמו בתחרויות ספורט, העם רוצה הכרעה, ואם יש תיקו אז עושים הארכה. העם לא מסוגל להבין מדוע במלחמה זה לא כך?

3. להתפכח מאשליות. אף אחד לא יודע באמת מה ייצא מהפסקת האש. אבל אולי ייצא דבר אחד חשוב: יש אנשים, במיוחד בדרום, שיתפכחו, סוף-סוף, ויבינו שבפעם הבאה שפוליטיקאי יופיע בפניהם ויגיד להם "אנחנו נחסל את הטרור", שישלחו אותו הביתה בטיל.

בטרור צריך להילחם כל הזמן, ובכל פעם להשיג הרתעה לפרק זמן. מאז עופרת יצוקה היו כמעט שנתיים שקט. אני קונה את זה עכשיו בלי לבדוק. מי שרוצה הוכחות שיקרא את הטבלה היפה שהכין עיתון הארץ בסוף השבוע, שבו הומחשה המחזוריות של שקט ופעילות מבצעית במערכת היחסים שלנו עם החמאס. צודק אמיר אורן, שכתב כי אנו חיים בעידן תיקו, שאהוב מאוד על הצמד ברק ונתניהו. כל עוד הם לא ישברו שמאלה, לכיוון מו"מ מדיני, המחזוריות תימשך.

סיפור המילואים: אם מדינת ישראל הייתה רוצה באמת להיכנס לעזה, היא לא הייתה מודיעה ביום שישי, בפומבי, על גיוס של 70 אלף חיילי מילואים. יכול להיות שאלו שענו על הסקרים ואמרו שהם מאוכזבים, פשוט לא מבינים שזה נועד להרתעה בלבד וגם זה חשוב. בדיעבד, כנראה שהיא עשתה את שלה.

אני לא מאמין לאף חייל מילואים שהתבכיין בטלוויזיה שלא נתנו לו להיכנס לעזה. עוד לא פגשתי חייל שלא שמח לחזור הביתה בשלום. נמאס מהמאצ'ואיזם הבזוי הזה, שנועד לספק עוד אייטם לכתב זה או אחר בדרום.

4. הזירה הקיברנטית. המבצע הזה המחיש לחלקים גדולים בעם שהזירה היא לא רק בשטח אלא גם באינטרנט - רשתות חברתיות וסייבר. בנושא הזה, שמענו שאנשי האבטחה בממשל זמין הדפו 40 מיליון ניסיונות תקיפה. אם תרצו, הם היו "כיפת הברזל" הווירטואלית שלנו. מי שחושב שמדינת ישראל יכולה לעמוד לאורך זמן בהיקף התקפות כאלו, טועה. המדינה אינה מוכנה למלחמת סייבר.

המטה הקיברנטי שביבי הקים לפני שנה, מתקדם לאט, התקציבים שהובטחו לו לא הגיעו, כרגיל, ובמידה מסוימת הם ערוכים למלחמת סייבר של 2001 - אז החלו לדבר על זה. שלא לדבר על המגזר העסקי-מסחרי שתלוי יותר מתמיד במערכות מיחשוב ומידע. לרבים זה נראה תסריט בלהות, או אולי משהו משני בחשיבותו, אבל עד לפני שבוע גם לא האמנו שיפלו טילים על תל אביב. אז הם נפלו. ולכן אף אחד לא חסין, וכלקח מהמבצע יש לקוות שיתנו את הדעת גם על הפן הזה. האויבים שלנו הפסיקו מזמן להיות מצחצחי נעליים ומקבצי נדבות. החוכמה לא נמצאת במקום אחד מזמן.

5. הצפון נגד הדרום. כל הוויכוח הזה על מי סבל יותר, תושבי הדרום או גוש דן, היה הזוי, טיפשי ומיותר. תל אביב כבר מזמן אינה עיר של תל אביבים, ויותר ממחצית האנשים השוהים בה כל יום מגיעים מכל חלקי הארץ, כולל מהדרום ומהצפון. אף אחד לא מטיל ספק בהיקף הנזק והסבל של תושבי הדרום, בדיוק כמו שלא זלזלנו בתושבי הצפון שחוו גם הם לא מעט שנים של טילים. לצורך העניין, דין שדרות כדין תל אביב, והתגובה על התקפה על כל אחת מהערים, כמו גם הפיגוע באוטובוס, יובילו לאותה עוצמה של תגובה, וטוב שכך.