כשיורד גשם של רעב ועוני, כשיורד גשם של גל התעשרות של מיעוט, כשיורד גשם של מעשי הונאה ונוכלות בהון הציבורי, כשיורד גשם של בזבוז משווע של כספי ציבור עם ממשלה מנופחת ושרים שבעיקר מחממים לעצמם את ה...
מתרגלים, מסתגלים, מתקפלים למה כשברור שזה לא גשם, אנחנו מתעקשים להאמין שזה כן גשם?
פשוט, כי האדם הוא יצור סתגלן. אנחנו מתרגלים לכל פגע כמעט. הנשמה לא מפסיקה לרצות להגשים את מה שנכון וטוב, הגוף לא מפסיק לנשום, הזיכרון מכיל את מה שיכול היה להיות, את מה שהנשמה רוצה שיהיה, אבל היומיום וההרגלים, גוברים על כל אלה ומקבלים את המציאות. בדרך-כלל, בהכנעה. האדם משלים עם המחדל, עם הרוע, עם הנגע.
יש אנשים שמזלם שפר עליהם, והם צריכים להחליט, מחדש, בכל בוקר, שוב לחיות. בדרך-כלל ה"מזל" הזה הוא מנת-חלקם של חולים במחלות קשות. אלה שגופם מהווה להם תזכורת, שוב, בכל בוקר מחדש, שהחיים הם מה שאתה עושה מהם. סטיבן הוקינג ניצח את כל המדע, גם את הרפואה וגם את המתמטיקאים שחישבו סיכויים.
אתמול הלך מאיתנו אמנון ליפקין-שחק. הוא הלך למקום שבו הנשמות מתמלאות שוב מחדש ומותירות מאחור את הקושי. לרובנו, סטיבן הוקינג לא מהווה לנו השראה. גם לא אמנון ליפקין-שחק.
אמנון היה סמל של עוצמה צבאית עם מתינות מדינית. סמל של חוכמה ותבונה בשילוב של אישיות חדה, רהוטה, בהירה וכל-כך אנושית. אמנון לחם במשך כל חייו בשירות המדינה, אך האגו שלו לא עמד בינו ובין האינטרס הממלכתי. הנאום שנשא כרמטכ"ל, בטקס האזכרה ל
יצחק רבין, היווה השראה לדור שלם שדרש שלום. אמנון לחם במחלה קשה במשך למעלה מעשרים שנה. לוחם, עד רגעיו האחרונים.
אנחנו הולכים בקרוב לבחירות, ועל-פי כל התחזיות, הרוב החליט להיכנע לקושי.
מתבדלים למה נכנעים לקושי? כי עבור רוב האנשים, החיים לא קלים.
לא קל להקים מדינה דמוקרטית, שתהיה גם יהודית במהותה ומקלט לעם היהודי. לא קל לשלב קידמה טכנולוגית, כלכלית, מדינית ואת הצורך להתערות בעולם הרחב ולשמור על קשרי חוץ איתנים ושיח פתוח עם אומות העולם, ולעשות את כל זה לצד שימור האופי היהודי המסורתי, המודלים הבדלניים של הדת, הפחד והיראה מפני התבוללות, מפני אובדן הצביון הדתי.
לא קל להקים מדינה שבה מתקיים מתח מתמיד בין ישן וחדש, בין כור היתוך שאמור לחבר קהילות על בסיס המכנה המשותף בזמן שראשי הקהילות עומדים על בדלנות, הסתגרות, ריחוק עד כדי ניתוק מן התרבות הכללית.
לא קל לקיים דמוקרטיה בקרב ציבורים שגדלו והתחנכו על דיקטטורה. אצל הדתיים זהו ראש הקבוצה הדתית (רב, קאדי...) שמכתיב ועל פיו יישק דבר. אצל עולי חבר העמים ישנה כמיהה למנהיג "חזק" בסגנון הסובייטי. בציבור ה"כללי" ישנה הערצה למודל המצביא הצבאי. אצל הקפיטליסטים רק כוחות השוק נחשבים לסמכות.
"עשה לך רב", הפך עם השנים למודל של "עשה לך קרב". הישראלים מגדירים את עצמם על-פי אמות-מידה שאינן מאפשרות עוד חיבור, גישור, אפילו כבר אין שיח, אין דיבור.
מתבוננים, חושבים, מפנימים, מתקדמים, מתפתחים קשה להסביר לאנשים שהם בעלי הבית של חייהם. תפוס כל אדם (כמעט) ברחוב, ותשמע ממנו טרוניה על המצב, על הכלכלה, על החברה, על כל העולם, וגם על אשתו. אם תסכים איתו, תקיים את ההסכם החברתי הבלתי-כתוב, והוא יסכים איתך בתמורה. הסכם של שוטים. מאידך-גיסא, אם תאתגר אותו ותראה לו מה חלקו שלו בנושא הטרוניה, רוב הסיכויים שתאבד אותו בדרך. אנשים אוהבים שמסכימים איתם, כדי שיוכלו לא להסכים ביחד בעניינם של אחרים.
אבל, איך שלא מסובבים את העובדות, האדם בורא את המציאות שלו בעצמו. נכון, יש שאלה של עמדת התחלה, וילד משכונת עוני יתקשה לטפס במעלה מדרגות העושר. אבל המציאות מוכיחה שכוח הרצון והרוח האנושית מובילים כל אדם מעבר לכל מכשול. אז למה באמת אנשים נכנעים?
קוראי המאמרים האלה מדווחים לי לאחרונה יותר ויותר על שינוי בתגובות. לצד השונאים מופיעים יותר אוהדים. גם הפניות המגיעות אלי באימיילים נראות שונות. אחד המגיבים כתב לאחרונה כך:
- גתה: "אין אנו מרמים לעולם, אנו מרמים את עצמנו".
- מונטסקיה: "ככל שבני האדם ממעטים לחשוב, כן הם מרבים לדבר".
- צ'ארלס קולטון: "עריצי הדורות, עוד לא עלה בידם למצוא את הכבלים המסוגלים לכבול את המחשבה".
- בר-בי-דעת: "כסיל מחריש חכם יחשב, אך היכן הוא הכסיל שידע לשתוק".
- לה רושפוקו: "יש בני אדם שמומיהם יפים להם ויש בני אדם הכעורים גם במעלותיהם".
המפתח ליציאה ממעגל הקושי הוא המחשבה, הנכונות להתבונן במציאות ובעצמך, היכולת ללמוד, להשתפר, להפנים את חלקך שלך במציאות, והרצון הפנימי להתקדם, להשתנות, להשתפר. לא להאשים את האחר. לא להאשים את עצמך. והעיקר, לא לפחד כלל (מהשינוי).
זה לא גשם, זה ביבי כשיורד גשם, קל להבין למה זה קורה. זה לא דני רופ או איזה חזאי אחר שמנבא גשם ואז הוא יורד. זה גם לא ממש חוני המעגל שאחראי לכך. דני רופ רק מדווח על הסימנים, חוני המעגל רק מתפלל לאלוהים. הגשם עצמו הוא פרי מים שהתאדו, הפכו לענן, פגשו תנאים אקלימיים והפכו לתופעה מטאורולוגית שאני מכנים "גשם".
כשיורד גשם של רעב ועוני, כשיורד גשם של גל התעשרות של מיעוט, כשיורד גשם של מעשי הונאה ונוכלות בהון הציבורי, כשיורד גשם של בזבוז משווע של כספי ציבור עם ממשלה מנופחת ושרים שבעיקר מחממים לעצמם את ה...
כשיורד גשם של עילגים ורשעים בתפקידים ממלכתיים, מתסיסים, מלהיטי יצרים, שקרנים, גנבים וסוטים והם גודשים את כל המסכים, ובאותה העת חבריהם מכבים מסכים אחרים שמפריעים למזימות ולתככים, זה לא סתם גשם.
כשיורד מבול של סיאוב ממלכתי ומטר עז של מעשי שחיתות שלטונית, או כשהרעם מבשר על בואו של שיטפון מדיני-ביטחוני, זה לא סתם גשם מקרי.
כששקרים הופכים לאידיאולוגיה, וכששיטפון של בוץ עכור שוטף את הציבוריות שלנו, בזמן שפרקליטי צמרת מלבינים שקרים והופכים אותם למייצגי ציבורים, ברור שאלה אינם מי קולחין טהורים אלא מי שופכין עכורים. מי ביבים.
כשמחברים את כל התופעות הללו יחד, מבינים שבא החורף.
שום תופעה מכל אלה שאנו רואים כיום אינה מקרית. מה שנראה כגשם זלעפות הוא לא גשם בכלל.
התופעה של כשל הכלכלה והחברה, עם עוני גואה ולצידו עושר גואה עוד יותר, עם בידוד מדיני-דיפלומטי מהקשים שידעה ישראל, ועם חזיתות חמות מול שכנים ומדינות שהיו אחיות, עם איומי מלחמה מבית ומחוץ, עם נאשם בפלילים שהיה שר החוץ, עם ראש וראשון לראות שהוא אחרון לעשות, עם סטטיסטיקות מופרכות ותוצאות שאינן מחשיבות אתגרים ובעיות, עם בנייה מאסיבית ביו"ש וצעירים בבית שאין להם איפה לשים את הראש, כל אלה אינם סתם איזה גשם מקרי, הם פרי מעשים ומחדלים של כישלונרים שהם בכלל שקרנים.
אנשים, תביטו החוצה מהחלון בעיניים פקוחות ותראו, זה מי שמכר לכם אשליה של "חזק בביטחון, חזק בכלכלה", והיום הביטחון הפך לאיומי מלחמה, בעזה קמה חמאסטאן שהפכה לחממה. בכלכלה יש משבר והוא לא קשור לספרד או ליוון, הוא פרי הפרטות ותקציבים למקורבים שהפכו לגשם של ממש ולא סתם איזה ענן.
אנשים, תתעוררו. זה לא גשם, זה ביבי...
מדוע בשאר אסד הוא הרע במיעוטו מבחינת ישראל, מה הלקחים שיש להפיק מהפיגוע בתל אביב, והאם פרסומים על פעילות של צה"ל מחלישים או דווקא מחזקים אותו
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
