זכות הציבור לדעת - רק הם יחליטו

פרשת "האסיר איקס" החזירה את הוויכוח על מה שהתקשורת מכנה "זכות הציבור לדעת". בתוך הוויכוח הזה חבויה השאלה: מי קובע מהי זכות הציבור לדעת? מנקודת מבטם - שאלה מיותרת. הם ורק הם יקבעו מה מותר ומה אסור. ואם יש איזה צו חתום על-ידי שופט/ת האוסר פרסום, ברור שהחתימה הזאת מהווה עילת לגלוג על הניתוק של כבודו/כבודה מהמציאות שבה המידע מדלג מעל כל מכשול חוקי בקלילות של קנגורו.

שקרנים...

האינטרס של הציבור ממש, אבל ממש לא מעניין אותם. בסך-הכל הם רוצים לשמור על הסידור הזה שבו הם מלעיטים את האזרחים במידע סלקטיבי מהול באינטרס האידיאולוגי (פוליטי, פרסונאלי) שלהם. ואם זה מחייב נקיטת טריקים פסולים - ואלה לא חסרים! - אוי לו למי שינסה למנוע בעדם.

דוגמאות לא חסרות!

למשל: היה זמן שהם רצו מאוד להמליך עלינו את אהוד ברק. באותם ימים הגיע אליהם מידע מבוסס, על מיליוני שקלים שזרמו בדרך בלתי כשרה לעמותות לא חוקיות שהריצו את ברק. זכותנו לדעת בטרם נלך לקלפי - לא נחשבה. אחרי הבחירות, כשהמידע איבד מהרלוונטיות שלו, מבקר המדינה פרסם דוח חמור בנושא שהסתירו מהציבור. המבקר קבע שעמותות ברק "רמסו את החוק ברגל גסה".

דוגמה נוספת (יש הרבה!): למנהיגות הפלשתינית ולשמאל הישראלי יש אינטרס משותף - מניעת השלטון מהימין! כדי לראות במימוש האינטרס הזה, נפתחו ערוצי הידברות סודיים בין הצמרת הפלשתינית (ערפאת, אבו-מאזן וכולי) לצמרת השמאל. בכירי העדר החליטו שרמת החשיבות של המידע הזה מצדיקה עשירית מהזמן שהקדישו לשמלה של שרה. הסיבה ברורה - סיקור נכון, בווליום המתחייב, היה מחזק את התחושה שהשמאל משרת את הפלשתינים.

מתוך הארכיון

תזכורת מהארכיונים, גם היא משפיעה על דעת הציבור. מהסיבה הזאת נברנים מחפשים מידע שניתן בעזרתו לרסק את אמינותם של יריבים, או לחלופין - בחיזוק מסר אקטואלי שהם רוצים להעביר. וכיצד ינהגו במידע ארכיוני שמוכיח שטעו והימין צדק? במקרה כזה, זכות הציבור לשכוח גוברת על זכות הציבור לדעת.

התקשורת רצתה לראות את מתיישבי גוש-קטיף וצפון השומרון נעקרים מבתיהם. אריאל שרון, שהלך לבוחר עם מסר השולל זאת, ידע: בגידה בציבור מצביעיו תזכה אותו בתקשורת אוהדת ותחלץ אותו מכתב-אישום. בטרם עקירה, צרכני התקשורת נחשפו לוויכוח בין מתנגדים לתומכים. היום ברור לכל: המתנגדים צדקו בתחזיותיהם, והתומכים טעו.

עקירת האלפים הייתה פשע בל יתואר כלפי הנעקרים. אני בטוח שצופי הטלוויזיה היו רוצים לראות קטעי ארכיון - יש מאות! - בהם התומכים נראים במלוא עליבותם. זה חשוב. בהצגתם כעלובים חבוי מסר: הערכות שגויות שיגבו קורבנות יוצגו לציבור בבוא היום עם כל המשתמע מכך... ביחס למחיר ששילמו הקורבנות - הצגתם כעלובים היא מחיר אפסי. אני מתכוון לעשות זאת מדי פעם...

לפניכם חמישה סרטונים:

כל הסרטונים מתוכנית אחת ("פוליטיקה", 14.12.04) ששודרה שמונה חודשים לפני ההינתקות.

בסרטון הראשון - עמרם מצנע מתלהב מתוכנית ההינתקות. היא גורמת לו לשמוע רחש של מה שהוא כינה "רוחות חדשים". ערפאת הסתלק, אבו-מאזן הוכיח אחריות, והפלשתינים מתכוננים לבחירות (שהעלו את החמאס!)...

בסרטון השני - פרופסור יהושע פורת מנסה לצנן את ההתלהבות. "הסתלקות ערפאת לא תניב את התוצאה המקווה. אבו-מאזן יותר מתוחכם. הוא מבין שהטרור מלכד את הישראלים. הם לא יוותרו על זכות השיבה" (הכל התברר כנכון).

בסרטון השלישי - ד"ר יורם מיטל (חוקר, אוניברסיטת בן-גוריון) בטוח שקורים פה דברים משמעותיים ביותר. ההינתקות מכילה בתוכה התחלות מבשרות טוב...

בסרטון הרביעי - צלי רשף רואה מהרהורי ליבו. הוא נזכר בערגה בשנים 93'-96'. שכח את טרור האוטובוסים. ההינתקות תחולל שינוי דרמטי בעזה בסיוע מצרי. גם אם יעלו כוחות רדיקאליים בעולם הערבי...

בסרטון החמישי - ד"ר מור אלטשולר ממליצה לא לגלות להיטות שמתפרשת אצל אויבינו באופן שונה ממה שמתכוונים הוזי השלום היהודים...

שופופו...