קוים לדמותה של תקשורת סלקטיבית

השבוע לאחר תנומה ארוכה ועמוקה במיוחד, חשפה התקשורת את שיניה האימתניים כנגד ראש מועצת בנימין, פנחס ולרשטיין ומועצת יש"ע שנתנה גיבוי להצהרותיו, בלשון עממית ניתן לומר כי התקשורת כיסחה לו את הצורה, השתלחה בו ללא רסן ויצרה אווירה ציבורית כזו שלאחריה, יש להניח, יוצג ולרשטיין כאחראי לכל אירוע שיתרחש במזרח התיכון וסביבתו בשנה הקרובה, מקהיר ועד דמשק.

כבר בתחילה ייאמר כי אין בכוונתי להתייחס לדבריו של ולרשטיין, הטעמים לכך רבים ומורכבים ובהחלט ישנן בעיות לא מעטות עם דבריו הקשים, אולם חשוב לבחון את תפקודה של התקשורת, את הוגנותה או ליתר דיוק חוסר הוגנותה, ואת יחסה להפרות חוק, רמיסת כללי דמוקרטיה ועוד שאר ירקות, שהתנהגותה לגביהם בשנה החולפת הייתה תמוהה וזאת בלשון המעטה.

העניין הוא אם כן, בחירתה הסלקטיבית של התקשורת הישראלית "להילחם" בתופעות אותן היא רואה כפסולות ומאידך בחירתה "לנמנם" לנוכח תופעות אחרות, חמורות לא פחות.

בחירה סלקטיבית מדוע?

מפני שכאשר החליט ראש הממשלה שרון ללכת בניגוד מוחלט למה שהבטיח לבוחריו וליישם את מצעו של עמרם מצנע ואת תוכניתו ליציאה חד צדדית מעזה ומהשומרון, התקשורת בדיוק "הייתה בשירותים" ולכן לא העבירה כל ביקורת על המהלך, נהפוכו.

לצורך המשחק האינטלקטואלי, בואו נניח כי במקום להציג את תוכנית ההינתקות החד צדדית בכנס הרצליה, היה אריק שרון מציג את תוכנית חילופי האוכלוסין החד צדדית, תוכנית שלפיה תחל הממשלה בהזזה חד צדדית של 4 שכונות ערביות במזרח ירושלים וזאת בכדי למנוע מצב שבו לפלשתינים תהיה דרישה לחלק את העיר. יש להניח כי לנוכח הבטחת שרון "לויתורים כואבים", ו"לשלום בטוח" ובוודאי לנוכח העובדה שלא הלך עם תוכנית זו לציבור ואפילו לא לחברי מפלגתו שלו, הייתה התקשורת קורעת אותו לגזרים כבר בזמן הנאום ובוודאי בכותרות העיתונים החל מיום למחרת ועד אחרי תום 40 ימי האבל על ההכרזה. במשדרי האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה בוודאי היו טוחנים עד דק את מר שרון ובודקים עם שלל מומחים ופרשנים מהי הלגיטימציה שלו ללכת למהלך כה חד-צדדי, כה מרחיק לכת, וכה קורע את הציבור.

ניתן להניח כי מאמרי המערכת והפרשנות, אתם יודעים, אותם מאמרים עם הכותרות המובלטות שמתחילים בעמוד הראשון, היו נפתחים בכותרות בצבע אדום זוהר שהיו זועקות "בגד בבוחריו", "אין לו מנדט", "לך לציבור אריק", "אתה הונית אותנו". אכן מי יכול להאשים את הבחירה בכותרות כאלה לנוכח מהלך כה חד צדדי, כה דורסני וכה אנטי דמוקרטי. יקום איש תקשורת המכבד את עצמו שיכול לומר שהוא לא היה עושה כן, שהוא היה מתעלם מהרמיסה וממשיך לצבוע כותרותיו בכחול, כאילו כלום לא קרה, שיקום נראה אותו.

אולם מה קרה לנו בתהליך ההינתקות, תהליך שבו כאמור הלך ראש הממשלה בניגוד למצע מפלגתו, תוך שהוא מיישם את מצעה של היריבה הגדולה ביותר של מפלגתו?. ראו איזה פלא, בתהליך ההינתקות, בו לא מדובר על 4 שכונות במזרח ירושלים, אלא על עשרות ישובים ואלפי בני אדם, על ילדיהם, קבריהם, ובתי כנסתיהם. התקשורת בחרה באופן סלקטיבי לגבות את המהלך ולבחור רטוריקה שמשמעותה גיבוי מלא לתפנית שביצע ראש הממשלה. האדום התחלף בכחול, הזעם על הבגידה בבוחרים, התחלף בתקווה לעתיד טוב יותר ובא לציון גואל. עם יד על הלב, האם הייתם עושים זאת, אנשי תקשורת נכבדים, גם במקרה ההפוך?

בהמשך, כאשר החליט שרון ללכת על משאל מתפקדים והובס על-ידי אותם אנשים שהעלו אותו לשלטון רק שנה וחצי קודם לכן, נראה היה כי גם התקשורת תהיה חייבת ליישר קו עם ההחלטה הדמוקרטית שנתקבלה בקרב 100,000 המתפקדים, במשאל שהושקעו בו כספים רבים ומאמצים רבים.

גורמים בתקשורת כמובן דאגו לשלול מההחלטה את הלגיטימיות שלה לאלתר ולומר ש-100,000 בני אדם הכריעו גורלה של אומה שלמה ושהליכוד "כשל" ברגע האמת שלו. למותר לציין כי אם היו 3,000 חברי המרכז (לא 100,000) מכריעים בעד ההליכה להינתקות, התקשורת הייתה מחבקת אותם בחום ומכריזה "הליכוד התבגר", "מרכז הליכוד הוכיח את עצמו" וכדומה. אכן נסתרות דרכי עולמנו.

אולם, לא עברו אלא שבועות ספורים ושרון כבר הציג את תוכנית ההינתקות שלו שוב, למרות אמירתם המפורשת של המתפקדים שאסור לא לעשות זאת. על מהלך בזוי זה, מהלך שלקוח היישר ממסדרונות חשוכים מעבר למסך הברזל, הייתה צריכה התקשורת להגיב בחומרה מיוחדת.

"הדיקטטור" היו צריכות לזעוק הכותרות, "האיש שרמס את מפלגתו", "מהלכי שרון לא לגיטימיים", "שרון, פה זה לא ברית המועצות", "שברת את כללי המשחק הדמוקרטיים", "לך לעם", "שרון תתפטר", כל מה שתרצו ברוח זו. אבל אתם כבר יודעים לבד שכותרות כאלה לא היו, וגם קרובות להן לא היו. אתם כבר יודעים שהתקפות פרועות על מהלכי עמרי, אריק ודב'לה, בסגנון ההתקפות שהיו על ולרשטיין השבוע לא היו בנמצא בשום מקום. מה לעשות שבדיוק התקשורת יצאה לנופש מתפקידה לשמור על הדמוקרטיה, הרי אי אפשר לצפות שהיא תעשה זאת כל הזמן, זה מעייף.

לא חלפו מספר שבועות ושרון החליט לפטר את ליברמן ואלון עקב היעדר רוב בממשלה. פיטורין משוללי כל יסוד, שאינם נוגעים לחלוטין לתפקודם של שרים אלה בממשלה. הפיטורין הציניים האלה שוב התקבלו באווירה אוהדת בתקשורת, אפילו כתרגיל מבריק,
לא היו דיונים ציבוריים על כך, לא כותרות הקוראות ל"שרון האנטי דמוקרט" ללכת הביתה, לא פרשנים משפטיים שמסבירים כי המדובר "בתקדים משפטי מסוכן" לא דיונים בתוכניות הרדיו כאשר השדרנים לוחצים את השרים ואת אנשי ראש הממשלה על מהלכיהם הלא דמוקרטיים, כלום. התקשורת עדיין בנופש, תעירו אותה כשיתחיל האקשן. אל תבזבזו אותה ואת היושר האינטלקטואלי שלה על זוטות.

אפשר רק לנסות לדמיין, אם כי קשה, כי גם לדמיון יש גבולות, מה היה קורה אם כל המהלכים האנטי דמוקרטיים האמורים לעיל היו מתרחשים לגבי אותה תוכנית של הזזת 4 שכונות ערביות ממזרח ירושלים. למותר לציין, כי גם הממסד המשפטי היה מתערב, ובג"צ היה בוודאי מזדרז לקבוע כי החלטה לעקור את 4 השכונות הללו הינה אנטי חוקתית ופוגעת בכבוד האדם וחירותו ובזכותם של הנעקרים לקניין, שתיפגע אנושות כמובן מהמהלך. "קשה להאמין" היה בוודאי כותב בג"צ בהחלטתו ליתן צו מניעה, "כי במאה ה-21, עדיין ניתן להעלות על הדעת גירוש המוני של אלפי בני אדם כבסיס לפתרון מדיני כלשהו בדרכי שלום, וזאת כאשר היסודות הדמוקרטיים של ההחלטה רעועים ופגומים מיסודם".

ועוד לא דיברנו על החלטת מרכז הליכוד להתנגד לצירוף מפלגת העבודה והפיכתה על פניה זמן קצר לאחר מכן, עוד לא דיברנו על התנגדותם הגלויה של ראשי זרועות הביטחון למהלך בטענה כי הוא יוביל להתגברות הטרור.

מה זה לא דיברנו? במדינה כתיקונה תקשורת אחראית המשמשת כנאמנו של הציבור הייתה צריכה לקרוע לגזרים אבל באמת לגזרים, ראש ממשלה שמתעלם מאזהרות חמורות של ראש השב"כ שלו, של ראש אמ"ן ושל הרמטכ"ל. פתאום נזכרתי שגם בתהליך אוסלו התעלמנו מאזהרות מערכת הביטחון, אפילו לא התייעצנו עמן לפני שחתמנו על ההסכם המגוחך ההוא שאלמלא גרם למותם של כ-1,500 יהודים ועוד אלפי פלשתינים, אפשר היה להריץ בדיחות מבוקר עד ליל לגבי אופן חתימתו ולגבי הדמויות שהביאו לנו את בשורתו.

פתאום נזכרתי שגם אז התקשורת עיוותה את הדיון והכשירה את כל מהלכי הממשלה, שגם אז לא היו המהלכים הללו מהדמוקרטיים ביותר (ראה ערך מיצובישי) ושגם אז התעלמה היא לחלוטין מכל האזהרות של גורמי הביטחון.

7 שנים לאחר מכן בשנת 2000 הם כבר הכו על חטא. למה לא שאלנו? למה לא חקרנו? שאלו הם במאמרי יום השישי המקיפים, יכול להיות שערפאת הונה את כולנו ולא שמנו לב?? תהו הם באיחור של 7 שנים ועוד הרבה מאוד הרוגים.

כי התקשורת בישראל רבותי היא תקשורת של בדיעבד, היא תקשורת שברגע האמת כושלת פעם אחר פעם במילוי תפקידה האחראי ככלב השמירה של הציבור. זה לא מתואם, זה לא קונספירציה, אבל זהו איזה שהוא קוד פנימי עמוק ביותר, שגורם לעיתונאי זה או אחר לתקוף את ולרשטיין על שהוא שובר את הכלים ולא לתקוף באותה חמת זעם את שרון על שהוא רמס את בוחריו. זה לא תקשורת רבותי, זה לא הוגנות, זה לא צדק. רוצים לרדוף ולתקוף את מועצת יש"ע ואת ולרשטיין? - אין בעיה, תעשו זאת נוקשה, חריף, נוקב, אמיתי, הכל טוב.

אבל תהיו ישרים עם עצמכם ותתקפו גם את מי ששבר את הכלים מלכתחילה וממשיך גם כיום להתעלם ממוסכמות דמוקרטיות אלמנטריות, אל תעשו תקשורת סלקטיבית ואל תעשו לעצמכם את החיים קלים, כי להכות על חטא שבע שנים אחרי זה, כשהמציאות נותנת לך אגרוף לפנים ומעירה אותך מתרדמתך, זה באמת לא חוכמה.