הדרך ארוכה

בקשות למשפט חוזר מתקבלות במקרים נדירים ביותר, וזאת משתי סיבות עיקריות: חוקיות ומעשיות. לכן, למשה קצב יש עוד דרך ארוכה מאוד לעבור בטרם יזכה להיות מיחידי הסגולה שבקשותיהם התקבלו.

מבחינה חוקית, משפט חוזר מתנגש עם עיקרון סופיות הדיון: אחרי שתי ערכאות, הדיון מסתיים. מסיבות מובנות, אי-אפשר לקיים את אותו משפט עד אין קץ. לכן, החוק מחייב נסיבות יוצאות דופן כדי שניתן יהיה לקבל משפט חוזר. מדובר בעיקר על גילוי ראיות חדשות ומשמעותיות, שלא ניתן היה לגלות בצורה סבירה בעת קיום ההליך המקורי, ואשר יש בהן כדי ליצור סיכוי ממשי לשינוי התוצאה.

ראיות מסוג זה יכולות להתחלק לשלושה סוגים עיקריים. האחד: ראיות הקשורות בעבירה עצמה, כגון הודאה מאוחרת של הקורבן לפיה הוא בדה מליבו את ההאשמות שהביאו להרשעה. השני: ראיות הקשורות לנאשם, כגון אליבי מוצק שלא היה ידוע או שלא ניתן היה להוכיח קודם לכן. השלישי: ראיות הקשורות לחקירה והמלמדות שנגרם לנאשם עוול קשה במיוחד, כגון הוצאת הודאה באלימות. וכאמור, תנאי בל יעבור הוא שלא ניתן היה להגיע לראיות אלו בעת שהתקיים ההליך המקורי.

במקרה של קצב, כאשר ההליך היה כל כך מפורט וכל כך ארוך וכל כך מתוקשר, קשה מאוד להניח שניתן לגלות כיום ראיות כה משמעותיות. אבל, מאחר שאיננו עוסקים במדע מדויק, האפשרות הזו קיימת ואין לפסול אותה על הסף.

מבחינה מעשית, קיומו של משפט חוזר מחייב הן את הפרקליטות והן את בתי המשפט להודות שייתכן שטעו או שהוליכו אותם שולל. לאדם מטבעו קשה להודות בטעות, ומערכות בנויות מבני אדם. לכן, כמעט לעולם לא תומכת הפרקליטות בבקשות למשפטים חוזרים. לכן, מעטים ביותר המקרים בהם בית המשפט העליון - שהוא המכריע בבקשות כאלו - מקבל אותן. הדברים כמובן אינם מכוונים לומר שמישהו פועל בזדון כדי להגן על שמו הטוב, אלא רק מצביעים על תכונה אנושית ידועה ומוכרת, המצטרפת לקושי האובייקטיבי עליו כבר עמדנו - מציאת ראיות מכריעות חדשות.

במקרה של קצב, אגב, אם וכאשר תוגש בקשה למשפט חוזר - יצטרך הנשיא אשר גרוניס למצוא מי שידון בה. על הנושא הזה מופקדות המשנה לנשיא מרים נאור והשופטת עדנה ארבל, אך שתיהן ישבו בהרכב שדחה את ערעורו של קצב ולכן מן הסתם לא יוכלו לדון בבקשתו למשפט חוזר.