אם רשות שלטונית גורמת לאזרח נזק, אפשר לתבוע אותה ולקבל פיצוי. אבל 30 ארגונים חברתיים רוצים חסינות מוחלטת. הם רוצים שיוכלו לנקוט בכל פעולה שעולה על דעתם, ושאי-אפשר יהיה לתבוע אותם אם פעלו בחוסר תום לב או ברשלנות וגרמו נזקים.

לא מאמינים? תקראו את המכתב ששלחו השבוע הארגונים הללו ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לאחר שהמדינה שלחה הודעת צד ג' לארגון "אדם, טבע ודין" בתביעה על פיתוח עמק ססגון. הארגונים הללו טוענים, כי "אין זה סביר, שעותר ציבורי תם לב, הפועל ללא כל אינטרס אישי נוכח הפרת חוק בה נתקל, ייאלץ להביא בחשבון גם את האפשרות שאם יתלונן או יפנה לערכאות, הוא ימצא עצמו מתמודד עם תביעות נזיקין בשל עצם חשיפת אי-החוקיות במעשי הרשות השלטונית, ובשל נסיונו הלגיטימי להביא להקפדה על מינהל תקין ושמירה על שלטון החוק ועל זכויות האדם".

הטענה הזו היא חוצפה ועזות מצח. כאמור, לאף איש ולאף גוף במדינה אין חסינות מתביעות – ולא יעלה על הדעת שזכות שאינה מוקנית לכנסת או לבית המשפט, תוקנה לארגונים פרטיים. אליעד שרגא (התנועה לאיכות השלטון) רוצה הגנה שאין לראש הממשלה, יוסי דהאן (מרכז אדווה) רוצה חסינות שאין לנשיא ביהמ"ש העליון, גלית אבישי (אמון הציבור) רוצה שריון שאין לרמטכ"ל.

שנית, מדובר בתביעות שיוגשו על רשלנות ועל חוסר תום לב. נכון, הארגונים יצטרכו להשקיע משאבים בהתמודדות מולן – ואולי כך ירגישו את התוצאה של מה שהם עושים על ימין ועל שמאל. שלישית, חזקה על בתי המשפט שהם לא יתנו יד לתביעות סרק ולכאלו שמטרתן תהיה הפחדה וסתימת פיות, כך שהטענות של הארגונים הן זריית חול בעיניים.

ואולי בעצם צריך להבין את המכתב הזה במהופך: הארגונים יודעים שלא תמיד הם פועלים לשם שמיים והם חוששים מפני תביעות מבוססות שיאלצו אותם להתמודד עם תוצאות מעשיהם, הפוגעים לעיתים בציבור רחב.

כאשר השר לביטחון הפנים מצפצף על פסק דין, באלו טענות אנחנו יכולים לבוא לשוטרים שמצפצפים על החוק? כאשר השר לביטחון הפנים עושה מעצמו בית משפט עליון, למה כבר אפשר לצפות מהנתונים למרותו?

זה בדיוק מה שעשה יצחק אהרונוביץ', כאשר הודיע שאין בכוונתו לנקוט הליכים כלשהם נגד נציב שירות בתי הסוהר, אהרון פרנקו, למרות פסק דין שקבע שהוא פעל ממניעים זרים כאשר היה מפקד משטרת מחוז ירושלים. אהרונוביץ' בדק עם פרנקו, שבאופן ממש מפתיע טען את ההפך – ובשביל כבוד השר זה מספיק בהחלט. אז מה אם בית המשפט המחוזי קבע שפרנקו פעל בצורה פסולה; אז מה אם הוא קבע שיש חשש שפרנקו פברק סיכום ראיון; אז מה אם הוא קבע שהטענות של פרנקו לא היו אמת. יש בית משפט עליון: יצחק אהרונוביץ'.

ואולי בעצם אהרונוביץ' מאמין בהפרדת רשויות במלוא מובן המילה: הרשות השופטת תגיד את דברה, הרשות המבצעת תעשה את מעשיה, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה.

היועץ המשפטי לממשלה סבור שעל שלומי לחיאני ושמעון גפסו להשעות את עצמם מראשות עיריות בת-ים ונצרת עילית. עצם העובדה שהיועץ המשפטי מביע עמדה בנושא הזה היא חוצפה, שכן הוא עומד בראש המערכת שהחליטה להגיש את כתבי האישום נגד השניים – וכעת הוא מסתמך על אותם כתבי אישום ומדבר על חומרתם כנימוק להשעיה.

וינשטיין צודק לגופו של עניין, אבל היה ראוי שהוא והפרקליטות לא יביעו עמדה בנושא בו הם מעורבים עד צוואר; את עמדת המדינה צריך היה לייצג הפעם עורך דין פרטי. והנה עוד הוכחה לצורך החיוני בהפרדת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מתפקיד ראש התביעה.

"אין הר-הבית. זה משהו וירטואלי. יש רק מסגד אל-אקצה", קרא ח"כ ג'מאל זחלקה בדיון בכנסת על האפשרות שיהודים יורשו להתפלל בהר-הבית. המילה "חוצפה" רחוקה מאוד מלהתחיל לתאר את הטענות הללו של זחלקה וחבריו, ודומה שאפילו לא צריך להסביר זאת. אבל האשמים האמיתיים הם ממשלות ישראל, משטרת ישראל ובתי המשפט מאז מלחמת ששת הימים, אשר במפגני רפיסות ואפסות בלתי נתפשים יצרו מצב שלא ייאמן.

רק יהודים מוגבלים בכניסה להר-הבית, רק יהודים נעצרים ומורחקים אם שפתותיהם נעות בהר ומישהו חושד שהם מתפללים, רק יהודים חובשי כיפה מורחקים אפילו משערי ההר (חוויתי זאת על בשרי). המשטר היחיד בעולם המונע פולחן יהודי הוא המשטר הישראלי. אז הח"כים הערבים חוצפנים, אבל אנחנו מטורפים.

האמת היא, שבנקודה הזאת השבוע החולף לא היה שונה מקודמיו ומן הסתם גם לא מהבאים אחריו. כמו תמיד, נתקלתי בפסקי דין המוקיעים התנהגות חצופה של עורכי דין. האחד היה דורון תמיר, שהפך את חוק הספאם למקור הכנסה בניגוד לכוונת המחוקק. השני היה משה וינברג, שניהל "הליך מבזה" – כהגדרת בית המשפט – נגד שופט בדימוס ולאחר מכן נגד יורשיו.

מה שכן מייחד את שני פסקי הדין הללו, הוא שמדובר בעורכי דין שלא קיבלו את הרישיון אתמול. תמיר הספיק לעבוד בתחום ההיי-טק, וינברג הוא עורך דין ותיק מאוד. ובכל זאת, שניהם התנהגו כאחרוני עורכי הדין הטריים וחסרי הפרנסה, שכאילו רק עתה יצאו משעריו של בית ספר למשפטים שאינו מן המשובחים. הדבר מלמד, שמגיפת הליכי הסרק והניצול לרעה של רשיון עריכת הדין, נרחבת בהרבה מכפי שניתן היה לשער – ואת המחיר משלמים כולנו, בדמות הצפת בתי המשפט בתביעות מיותרות. זו כבר לא רק חוצפה; זה כבר גועל נפש.

צריך לקרוא יותר מפעם אחת את סיפור התביעה הנגזרת נגד חברת דלק, בנוגע להסכם שחתמה עם גיסו של בעל השליטה יצחק תשובה, כדי להבין ולהאמין לשורה התחתונה: הדירקטורים של דלק ישלמו לתשובה בשל עסקה בלתי תקינה שביצעה החברה עם גיסו.

הסיפור כולו כבר פורסם כאן, ולכן נזכיר אותו בקצירת האומר. גיסו של תשובה מפעיל תחנה של דלק בלא שהעסקה אושרה כנדרש כאשר מדובר בבעלי עניין. במסגרת הפשרה בתביעה הנגזרת, נמחקו תשובה והגיס (אם כי נותרה החברה שבבעלות האחרון) והדירקטורים ישלמו לחברה 4.6 מיליון שקל. מאחר שתשובה הוא הבעלים של 63% מחברת דלק (משום שהיא שייכת ב-100% לקבוצת דלק בה הוא מחזיק ב-63%), המשמעות היא שהם ישלמו לתשובה 2.9 מיליון שקל.

אתה הבנת את זה, ברוך? תשובה רקם עסקה עם גיסו בלא שתאושר כחוק, הגיס ממשיך להפעיל תחנת דלק למרות שההסכם פג, תשובה עצמו נמחק מן התביעה – והוא עוד יקבל כסף על העסק הזה. אם זו לא חוצפה, אני לא יודע מה כן.