המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בפרהסיה

לפני מספר שנים הלך לעולמו יהודי בשם ראובן דלל ז"ל, שחי למעלה מחמש עשרה שנה ברומניה, משם ניהל עסקי נפט חובקי עולם.

האיש היה ראש הקהל בקהילה אותה ניהלתי כרב בין השנים 1998 ל-2005. הוא היה יד ימיני בכל דבר וסייע כספית להחזקת התורה, לסיוע במצרכים ליהודים מקומיים עניים ולקשישים, נתן מהונו לכאלה שנזקקו לפדיון שבויים או לסתם עזרה ודאג לסייע בקשריו הענפים לכל יהודי וישראלי שרק נקלעו לצרה ברומניה. פסגת פעילותו הרוחנית הייתה מראש חודש התשובה ועד לאחר סוכות והפסגה שבפסגה היה יום הכיפורים.

דלל לא רק סייע בכספים, באותם ימי קודש נוראים, אלא דאג להביא עימו עשרות חברים וסתם מכרים יהודים שלא שמעו ולא ידעו שנים רבות על מגע הקודש של חודשי התשובה והאיתנים. בבוקרשט הבירה היו אז שלוש קהילות יהודית, הקהילה המרכזית המתבוללת, חב"ד וקהילתי, "אוהל שרה" שהוקמה לפני בוא חב"ד. הקהילה שלי נחשבה לדתית יותר וכזו שהייתה עצמאית מכל גורם זר, כולל שגרירות ישראל. אבל דלל, ישראלי שהיה מהפעילים המרכזיים בליכוד, ושמחוץ לבית הכנסת לא חבש כיפה למרות שהיה שומר שבת וכשרות כהלכה, העדיף להיות יו"ר הקהילה שלי ולקבל את האווירה וההלכה שנפסקה על-ידי.

לא עזרו הלחצים של ראשי הקהילה המתבולל, לא עזרו הלחצים של הסוכנות, הגוינט והשגרירות הישראלית ולא עזרו ניסיונות ההתקרבות של שליח חב"ד. דלל נותר הכוח האנרגטי של קהילתי - "אוהל שרה", ולשם הוא שלח את חבריו ומיועדיו, הרחוקים והקרובים לדת ישראל, ובמיוחד בחודשי התשובה והאיתנים ואילו ביום הכיפורים הוא העמיד את משרדיו המרווחים לרשותי מפאת המוני המתפללים, ברוך ה'.

באחד הימים החלטתי לשאול אותו ישירות, מדוע הוא עומד כצוק איתן דווקא מאחורי הקהילה והרב שנחשבים הכי חרדים והכי רחוקים משאר הזרמים בחילוניות הישראלית, ובראשם הציונות. דלל חייך ואז הוא סיפר לי סיפור שחווה אותו אישית. מלבד התחזקותי לאחר אותו סיפור הרי שבסיפור עצמו נזכרתי כשהבג"ץ שוב הכה ביהדות החרדית ובעקבות בעיות ה"חיול" עצר את כספי הישיבות.

שנים רבות לפני הגעתו לרומניה פתח ראובן דלל סוכנות נסיעות בעיר לוס אנג'לס שבארה"ב, שם הכיר יהודי שומר תורה ומצוות בן עדתו, יוצא עירק. דלל סיפר לי כי היה זה יהודי יוצא עדות המזרח מהדורות הקודמים. איש עסקים גדול שהתורה קדמה לביזנס.

אדם שהיה משכים קום לתפילת וותיקין מדי יום ביומו, מקפיד על כשרות גם כשהגיע למקום נידח מיהדות, אדם שחבש כיפה ולא התבייש לפני שום נוכרי ויהודי שתמך באחיו היהודיים והיה למשענת התורה בעירו בפרט אך גם בארה"ב ובישראל. דלל - שאף הוא חונך בבית יהודי שומר תורה ומצוות, התפעל כיצד הגויים הוקסמו מרוחניותו של האיש ובמיוחד היה זה מנהל הבנק של האיש. מה רבה הייתה פליאתו של דלל כשנוכח כי המנהל הינו אמריקני הולל שאינו מחמיץ לההנות מתאוות באשר הן. אבל אותו הולל, כשהיה רואה לפניו את היהודי הדתי יוצא עירק, הוא היה קם לכבודו ביראה, מרחיק מהסביבה כל פקידה בלבוש שחץ ואח"כ מאשר כל בקשה כספית של היהודי ואף מוסיף עליה מה שלא ביקש היהודי.

ליהודי הדתי הזה היה בן יחד שארה"ב סיבבה את ראשו והוא עזב כל קשר עם התורה והמצוות. לימים התוודה הבן כי דווקא היחס של מנהל הבנק לאביו עודד אותו לכך. הוא האמין שאם אביו זוכה ליחס כה נדיב בעסקיו ממנהל הבנק, הרי שבודאי שליחס מכופל בטובו יזכה הוא אם יתחבר לכל ההוללויות של אותו מנהל ולא יהיה רק "לקוח רחוק" אלא חבר ממש. כך קשר הבן את קשריו שלו עם המנהל ויצא להוללויות משותפות עימו ועם פמלייתו בראותו בעיני העתיד שלו את הרווח המסחרי שאותו יקצור כשימלאו ימי אביו להחזיר נשמתו לבוראו.

והיום הזה הגיע. לאחר ימי האבל ותקופת עסקים קצרה, שלוותה בהפסדים של קלות דעת, ניגש הבן עם ביטחון עצמי מופרז לחברו המנהל וכמובן בקש אשראי מיוחד, בהאמינו כי המנהל יוסף עליו אלף פעמים. אך מה רבה הייתה אכזבתו המרה כאשר המנהל סירב סירוב מוחלט לכך ואפילו לא התיר לו להמשיך לשהות בחדר, לעוד ניסיון שכנוע.

ממש ביציאה המרה מהחדר שאל בכאב הבן את המנהל מדוע לאביו אישר ללא גבול כל בקשה כספית ואילו לו, שהוא חברו הטוב והצמוד, הוא אינו מאשר דבר? הביט בו המנהל בחצי חמלה ובחצי תוכחה ואמר: "אביך היה אדם דתי שלא התחבר איתנו חברתית מעולם. הוא לא בילה איתנו במקומות מפוקפקים ולא השתכר איתנו. ידענו שהוא עולה בכמה דרגות מעלינו ומאחר שאנו קלי דעת הבנו שהוא, ההפוך מאיתנו, כל כולו בקרה ומחשבה ולכן כל סכום שביקש אישרתי לו בביטחון שלא יכשל. אבל אתה אחד מאיתנו ומאחר שאני יודע מהי קלות הדעת שלנו וגם שלך כמובן הרי שאני פוחד שתסבך אותי כבר בהלוואה או בקרדיט הראשון שבו אחרוג לטובתך".

לאחר שסיים דלל את סיפורו הוא חייך אלי ואמר לי כי ה"יהדות וההחמרות שלך הם הדת של אבא שלי. אבל בעיקר אני מוסיף לטובתך כי אותך, להבדיל מ"רבני" וראשי הפדרציה המתבוללת, ואף משליח חב"ד אני לא פוגש בשום קזינו, קניון או מועדון ברומניה, גם תחת תירוצים של "קרוב לבבות", ואתה גם לא צופה בטלוויזיה בביתך, בסתם מקום ציבורי או אצל אחרים, ולכן אני גם בטוח שמה שאתה דורש דתית אתה מאמין בו ואילו ממי שמטייל ומבקר במקומות שהדת לא נוחה מהם הוא אינו יכול להיות אמין באמונתו ובדרישותיו הדתיות".

את הסיפור של דלל לא סיפרתי לגאוותי אלא פשוט נזכרתי בו כאשר הבג"ץ יצא חוצץ נגד המשך הזרמת הכספים לחרדים. מלבד הצביעות של אלה הקוראים ל"יד חזקה" נגד הערבים אך דורשים שחרור מהצבא, הרי שישנה כאן סיבה נוספת להנחתה הזו שבאה מהבג"ץ. היו שנים רבות שגם אז המפלגות החרדיות נקטו בעמדה ניצית אך הממשלה והבג"ץ לא נקטו בצעדי גיוס וסנקציות כה רדיקליים. והיו אלה הימים ששמאל אנטי דתי היה בקואליציה כמפ"ם, ולימים מר"צ ושמאל מפלגת העבודה. החרדים טענו אז לא רק ל"תורתם אומנותם" אלא נימקו זאת בהיותם מתפללים ולומדים תורה לטובת קיומה של המדינה.

לא אכנס לדיון עם ההשקפה הזו והאם באמת היא בוטאה מתוך "פיו וליבו שווים" אך לפחות היה מדובר אז ביהדות חרדית מתבדלת שבחורי הישיבות שלה לא נראו בפרלמנט הישראלי כשהם משוחחים בשחוק עם כל פקידה שניקרת בדרכם או מתפעלים מכל ח"כ זוטר, והם לא נצפו באירועים לא דתיים. הייתה זו יהדות חרדית שרק נציגי הציבור שלה הופיעו בתקשורת החילונית ולצורך הבעת עמדה ותו' לא, בעוד שכיום העיתונות החרדית, עסקני הציבור החרדים וחרדים אחרים מנסים לחקות את החילוניות בסגנון "חיקוי והתבטלות". היו אלה ימים שיהודי חרדי, ובמיוחד אישה חרדית, הקרינו צניעות ופשטות ואילו כיום הלבוש, השיחה והרצון להשתלב בחיי ההוללות החילוניים גורפים לא מעט חרדים.

לא במקרה התזוזה החילונית בעניין הצבא והחרדים החלה בראשית שנות האלפיים, אז צצו ה"מכללות החרדיות" ובמיוחד ה"חרדים החדשים". וכך, כשהממשל החילוני והבג"ץ רואים לנגד עיניהם את ה"חרדים החדשים", ובמיוחד את "בחורי הישיבות החדשים", הרי שהם מחייכים בזלזול לגבי הטענה של "תורתו אומנותו" ו/או "קדושת התורה ולומדייה, שמגנים על המדינה". לאנשים שמשתלבים בתקשורת של לשון ושם רע, לבחורי ישיבה שממלאים את הפרלמנט כאילו היה זה מקומם הטבעי, ובכלל לחרדים שנדחפים לסרטים ולפאבים קשה לייחס ולהאמין כי בקדושתם הם מצילים את עם ישראל.