שינויי התפיסה של ביטוח לאומי

זה לא סוד כי בשנים האחרונות מתרחק המוסד לביטוח לאומי מיעדיו המקוריים כפי שנוסחו עם הקמתו ב-1 באפריל 1954.

עקרונות אלו הינם: סיוע לאוכלוסיות מוחלשות כגון: קשישים, חולים סיעודיים, נכים, וקטועי איברים, והבטחת הכנסה מינימלית לאנשים אשר אינם מסוגלים לכלכל את עצמם בכבוד.

העודף התקציבי הקיים במוסד זה (כ-170 מיליארד שקל) מועבר רובו כולו למשרד האוצר, ומשם רוב הכסף הולך למערכת הביטחון או ליישובים מעבר לקו הירוק.

כתוצאה מכך, עובד המוסד לביטוח לאומי בימים אלו על תוכנית צנע שבמסגרתה יצומצמו הכנסותיו וכן קצבה תינתן רק למי שיצליח להוכיח כי הוא אכן זקוק לה.

למשל, לפי תקנות הביטוח הלאומי אשר רובן נכתבו בשנות השישים אדם קטוע איברים אשר מרוויח את אותה משכורת שמרוויח אדם בריא העובד באותה עבודה לא זכאי לקצבה למרות שהוא מתקשה בביצוע מטלות יומיומיות.

כמו-כן, רוב הוועדות הרפואיות לא מתייחסות למצב שבו אדם אינו יכול להתמודד עם מחלתו או מגבלותיו הפיזיות (אז הוא נזקק לסעד ולתמיכה), והביטוח הלאומי במקום לבדוק כל מקרה לגופו, נוטים ברוב המקרים לקבלאת המלצת הועדות הרפואיות ושוללים קצבה למי שזקוק לה באמת.

כך, לא אושרה לשחקנית חנה מרון קצבת נכות למרות שאבדה את רגלה באירוע טרור שהתרחש במינכן 1970.

למרות הטענה הרווחת כי בקרוב המוסד לביטוח הלאומי יסבול מגירעון ענק הנובע מחוסר תקציב, נמצא ברשותו סכום כסף הנגבה מדי שלושה חודשים מאזרחי ישראל.

בדומה למשרד האוצר, גם המוסד לביטוח לאומי אינו ממהר ליידע את שכבות המצוקה על הכסף הרב השוכב במחסן ואז נוצרות רזרבות אשר הולכות למיזמים כאלו ואחרים ולא למי שנזקק להם באמת.

הגיע הזמן שהחשיבה תשתנה והמדינה תתחיל להביט לשכבות המצוקה בעיניים ולא תפקיר אותם לחסדי עמותות פרטיות.

שינוי תקנות המוסד הביטוח הלאומי והתאמתם למצב הקיים הן שלב קטן בדרך למהפיכה גדולה בתחום שירותי הרווחה לאזרחי ישראל.