איש של עקרונות

"הוא איש של עקרונות והוא מתנגד לטרור ולאלימות". ברגע הראשון נדמה היה שהנשיא שמעון פרס, נושא דברים לזיכרו של הד"ר מרטין לותר קינג, מנהיג השחורים בארה"ב, בהתקרב יום השנה להירצחו (4 באפריל 1968, מוטל לוריין בממפיס טנסי).

אבל מהר מאוד התבררה הטעות. כבוד הנשיא הזדרז לשגר (שוב) תעודת יושר מרשימה לאבו-מאזן, אולי מפני שהנשיא הפלשתיני נקלע למצוקה מדינית - שלא לדבר על קשיים ארגוניים-פנימיים בעקבות התקפותיו של מוחמד דחלאן שהאשימו במגה-שחיתות - וכאשר ידיד במצוקה, ראוי לסייע לו. כפי שעשה למשל, נחום ברנע (ידיעות אחרונות, 17 במארס), שהכותרת מעל טורו הייתה ספוגה בדמעותיו של הכותב: "אבו מאזן נפל בפח".

אין ספק, "הפרטנר הטוב" שלנו, אם לצטט את המנטרה המסורתית של פרס, הכניס את חוג ידידיו בישראל, בכנסת ובתקשורת, למצב מביך למדי. אחרי שתקופה ארוכה הם תפרו בשקדנות את תואר הסרבן הראשי בתהליך השלום הניצחי לבנימין נתניהו, פתאום קרה פנצ'ר לא צפוי. התסריט שכתב השמאל הישראלי נתקע לפלונטר בלתי צפוי.

והכל בעטייה של הדרישה הישראלית העיקשת/מיותרת/שגויה/טיפשית/מחבלת במו"מ, שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

גם בוושינגטון התקשו להבין את פשר הסירוב הפלשתיני החד-משמעי. מה שבעצם מלמד עד כמה מנותקים האמריקנים מהבנת שורשיו האמיתיים של הסכסוך במזרח התיכון. אפילו הנשיא אובמה חזר בכמה מנאומיו על העמדה לפיה "ישראל היא מדינת העם היהודי". עכשיו, כאשר רמזו לג'ון קרי, שארה"ב עלתה על מוקש שלא ניתן לפירוק, הוא ניסה לתקן בקונגרס את המעוות ודיקלם את הפזמון החביב על דוברי השמאל שלנו, כי "אין צורך להתעקש על הדרישה הזו" (התעקשות היא, כידוע, פריווילגיה של הפלשתינים).

בינתיים השתררה מבוכה בזירה התקשורתית. תיקו מצחיק. ביום שלישי דיווח כתבו המדיני של הבטאון הפלשתיני בשפה העברית הארץ, כי אבו-מאזן אמר בוושינגטון ש"כבר היכרנו בישראל".

הדיווח שזכה כמובן בכותרת משיחית גדולה, התעלם משום מה מידיעה שהתפרסמה בעתונו הוא רק יום קודם לכן. לפי אותה ידיעה, בכירים פלשתינים הכחישו כאילו בתקופת ערפאת, כבר הכיר אש"ף בישראל כמדינת העם היהודי.

ומכיוון שערפאת ממש כמו אבו-מאזן היו והינם שני דוברי אמת מובהקים, אז למי להאמין?

ואם חשבתם שרק בצד הישראלי יש מתעקשים סידרתיים, שכל מטרתם הוא טירפוד המו"מ, התברר כי גם מומלצו של פרס, אבו-מאזן, מתעקש שלא ימשיך במו"מ אם ישראל לא תבצע בסוף החודש את הפעימה הרביעית ותשחרר את מנת הרוצחים שהוא זקוק לה. אגב, מדובר באותה אימא תרזה פלשתינית, מי שכבוד הנשיא שלנו תיאר רק לפני ימים אחדים כמי ש"מתנגד לטרור ולאלימות"...

האמירה האומללה של פרס אסור שתשכיח את העובדה שבפעימה הזו אמורים להשתחרר גם רוצחים מקרב ערביי ישראל. מי שסבור שמדובר רק בהפרה שערורייתית וחמורה של ריבונות ישראל – לה שותפים מלאים האמריקנים – מחמיץ לדעתי נקודה חשובה הרבה יותר. אם תסכים ישראל לשיחרור הזה, היא תעניק בכך גושפנקה רשמית לשאיפה הפלשתינית הישנה להפגין פטרונות וקשר שאינו נתיק עם מי שבז'רגון הפלשתיני קרוי "ערביי 1948".

זה כמובן אינו מהלך מקרי. אפשר להמר על כך שחמש דקות לאחר הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית, אירידנטיסטית מעצם טבעה, תבקש נציגות של ערביי ישראל ממוסדות האו"ם להכיר בה כאוטונומיה לאומית ותרבותית לכל דבר. אפשר גם בקלות לנחש מי יתמוך בדרישה זו בישראל ומחוצה לה.

זה המקום לציין כי הודעת התמיכה האישית של שמעון פרס באבו-מאזן, איננה צעד יוצא דופן. הידידות הנוגעת ללב של פרס למנהיגות הפלשתינית החלה עוד בתקופת מורו ורבו של אבו-מאזן, יאסר ערפאת. אזכיר כאן רק אפיזודה אחת שגם היום נשמעת הזויה עד מקוממת.

למען הגילוי הנאות אומר, כי פירסמתי את הפרשה הזו ב-9 בינואר 1997 בעמודי הדיעות של מעריב (היה פעם עיתון כזה), ולא האמנתי שגם כעבור 17 שנה הפרסום יהיה כה רלוונטי עד שאצטרך לחזור עליו.

ב-2 ביוני 1996 פירסם השבועון הבריטי "אובזרוור" כתבה נרחבת על התוצאות המפתיעות של הבחירות הכלליות בישראל, שבהן ניצח נתניהו את פרס על חודו של אחוז אחד. כותרת הכתבה הסגירה היטב את עמדותיו של הכותב ושל בטאונו: "צל כהה ירד על ישראל".

הכתבה הייתה פרי עטו של כתב השבועון בירושלים, שאייאם בחאטייה, והיא כללה גילוי בלתי נתפס.

אצטט רק קטע מהכתבה, בלי להוסיף או לגרוע דבר. שימו לב: "זמן קצר לאחר פתיחת הקלפיות ביום רביעי – כתב בחאטייה – טילפן פרס לערפאת במשרדו בעזה והעלה בפניו הצעה יוצאת דופן. מנהיג אש"ף נדהם לשמוע את פרס מאיץ בו להפעיל את השפעתו על המיעוט הערבי בישראל".

"מאוחר יותר – כתב בחאטייה ב"אובזרוור" – "החלה תחנת הרדיו של ערפאת, קול פלשתין, לשדר פניות למצביעים הערביים: 'הצביעו בעד עושה השלום שמעון פרס"...

"היום ברור – סיכם השבועון הבריטי – "כי התערבותו של פרס פעלה כבומראנג. מתוך כ-400,000 פלשתינים (ערביי ישראל – י.ר.) שהצביעו בבחירות, תמכו 20,00 בנתניהו ו-10,000 פסלו במכוון את הצבעתם. אבל יהודים רבים זעמו נוכח הידיעה כי אש"ף משפיע על תוצאות הבחירות. המתנדנדים מחו על כך כשהצביעו עבור נתניהו" – עד כאן דברי ה"אובזרוור".

למרות שמדובר בשבועון בריטי נודע שאיננו יוצא בקמצ'טקה, ולמרות שלונדון שקקה שליחים של כל רוב אמצעי התקשורת בישראל, שום כלי תקשורת כזה לא פירסם לא מילה ולא חצי מילה על הגילוי של ה"אובזרוור". אפשר היה לצפות להכחשה תקיפה מצד פרס ואנשיו. אפס. אף לא מילה! שתיקת הכבשים.