ספין ושמו פולארד

תראו איך שהאמריקנים מכירים אותנו. את העולם הערבי והמוסלמי ממשל אובמה ממש לא מכיר, וכנראה גם לא יכיר, אבל את הראש של הישראלי הממוצע - הם מבינים נהדר.

אין שום קשר בין יונתן פולארד לבין המו"מ בין ישראל לפלשתינים. אין שום קשר בין שחרורו של פולארד המרגל לבין שחרורם של פלשתינים מחבלים. אז למה כן נוצר קשר כזה? - כי האמריקנים יודעים מצוין מה צריך לעשות כדי למכור לישראלים סחורה רקובה, משומשת וחסרת ערך.

בואו ניזכר מה קורה כאן. ארה"ב כפתה על ישראל והפלשתינים להסכים למסגרת זמן של תשעה חודשים למו"מ כדי להגיע להסכם כלשהו. זה כמובן היה דבילי מלכתחילה: תשעה חודשים כדי לגמור סכסוך של מאה שנה. חוץ מזה, הגבלת זמן לא תמיד מכניסה את הצדדים ללחץ חיובי; היא יכולה לגרום להם לחכות ולראות מי ימצמץ ראשון ומי ייאלץ להעלות את המחיר, וכך נוצרת עסקה שלפחות אחד מהם אינו מרוצה ממנה.

בנוסף לכך, נכפה על ישראל שחרור המוני של מחבלים - כולל רוצחי המונים - בתמורה לכלום ושום דבר. בעצם, הפלשתינים כן נתנו משהו: הם הואילו בטובם להבטיח שלא יבצעו מהלכים חד-צדדיים, כגון פנייה לאו"ם או הכרזה על הקמת מדינה. זו כמובן נדיבות עצומה מצידם, בעיקר בהתחשב בעובדה שהם כבר פנו לאו"ם וכבר הכריזו על מדינה ולא יצא להם מזה כלום.

האמת היא, שישראל שחררה מחבלים קצת כדמי לא יחרץ כדי למנוע אינתיפאדה בהנהגתו של מכחיש השואה אבו מאזן, וקצת כי הסבירו לנו שחשוב לרצות את האמריקנים בגלל הנושא האירני. הנימוק השני התברר כעורבא פרח: ממשל אובמה רץ להיכנע למתקפת החיוכים של חסן רוחאני, אירן ממשיכה להיות מדינת סף וההסכם איתה נראה קרוב ומספק בערך כמו ההסכם בין ישראל לפלשתינים.

בפועל, נשארנו עם הנימוק הראשון - וזה מה שממלכד אותנו עכשיו. חודש אפריל הגיע, המו"מ אמור להיפסק, וישראל נדרשת לשלם מחיר תמורת נכונותם של הפלשתינים להמשיך בו. ולמה שישראל תשלם מחיר? - משום שאחרת הפלשתינים יעברו לשימוש באלימות. הם כמובן לא אומרים זאת, אבל זה בדיוק מה שהם עשו בכל הפעמים הקודמות בהן הוצע להם לקבל רק 95% מדרישותיהם, ובהן סירבו להגיע להסכם כלשהו שיחייב אותם להכיר בישראל כמדינת העם היהודי ולוותר על זכות השיבה (שמשמעותה האחת ויחידה היא חיסולה של ישראל).

זה מעמיד אותנו במצב, בו ישראל נדרשת לשחרר עוד כמה מאות מחבלים תמורת הארכת המו"מ שלא מוביל ולא יוביל לשום מקום. בנימין נתניהו יודע שיהיה לו קשה להעביר בזירה הפוליטית ובדעת הקהל שחרור סיטונאי נוסף שכזה, אז האמריקנים - מן הסתם בעצה אחת איתו - הציעו לו לקבל בתמורה את פולארד.

החישוב היה כזה: הפסטיבל התקשורתי והציבורי סביב פולארד יהיה כל כך גדול, עד שאיש לא יעסוק בזוטות כגון לכמה מקרי טרור אחראים האסירים המשוחררים, או כמה מאלו ששוחררו בעסקות קודמות כבר נעצרו מחדש לאחר שחזרו לדרך הטרור. כך בדיוק הרי היה בעסקת שליט, ופולארד הוא "סיפור" עוד יותר גדול.

האמריקנים יודעים שאנחנו לא מסוגלים להסתכל אל הטווח שמעבר לתוכנית הריאליטי הקרובה. הם יודעים שהלב היהודי הרחום שלנו נכמר לנוכח ההתעמרות הבלתי מסתיימת בפולארד (מרגלים לטובת בריה"מ שוחררו מזמן, המרגל לטובת ישראל כבר 29 שנה בכלא). הם יודעים ששום ערוץ טלוויזיה לא יפצל את המסך כדי להראות בחלקו האחד את פולארד יוצא מהכלא שבצפון קרולינה, ובחלקו האחר את הפלשתינים יוצאים מכלא מגידו. הם יודעים שסיפוק רגעי גורם לנו להתעלם מהמחיר העתידי.

שחרורו של פולארד במקביל לשחרור אסירים פלשתינים היה אמור להיות - ומי יודע, אולי עוד יהיה - הספין הגדול ביותר בתולדות המדינה, ספין בו ממשלות ישראל וארה"ב ישתפו פעולה כדי להעלים מאזרחי ישראל את המציאות העגומה ואת המחיר הכבד שהם נדרשים לשלם. לו רק מסיבה זאת, שחרור כזה הוא בלתי מוסרי בעליל. פולארד הבין זאת היטב.