"משל אומרים לדבורה: לא מדובשך ולא מעוקצך" – מילים מפורסמות של רש"י בפירושו לתחילת פרשת "בלק". משמעות הדברים ידועה, והפעם אני מתכוון למחמאות שאנחנו נותנים לעצמנו בכל פעם בה איש ציבור בכיר מורשע בפלילים. ישראל היא מדינת חוק, בה הכל שווים והכל נותנים את הדין על פשעיהם – החל מהקטן שבגנבים וכלה בנשיא. איזה כבוד למדינה, בה אפילו ראש הממשלה לשעבר אינו יכול לחמוק מהרשעה על קבלת שוחד. אלו הדברים, שהשבוע נשמעו שוב.

ואני אומר: עדיף בלי המחמאות. עדיף להיות מדינה בה בכלל לא צריך להרשיע ראש ממשלה בשוחד ונשיא באונס ושר אוצר בגניבה ושר משפטים במעשים מגונים. העבריינות בצמרת – בין אם מדובר בצמרת השלטון, בין אם מדובר בצמרת הכלכלה, בין אם מדובר בצמרת הבידור – איננה גזירת גורל. איך אני יודע? כי יש מדינות בהן אין עבריינות כזו, כי היו בישראל שנים שלא הייתה עבריינות כזו (טוב, לפחות לא בממדים הללו).

אז נכון, זה שמדינת ישראל יודעת לתפוס ולהרשיע ולהעניש אפילו את הבכירים ביותר שבה, בהחלט מלמד על חוסנה הדמוקרטי והחוקי. אבל זה שיש עוד ועוד בכירים כאלו שצריך לתפוס, בהחלט מלמד על חולשתה המוסרית והחברתית – וזה צריך להדיר שינה מעיני כולנו.

נחזור שוב על כמה נתונים שפורסמו כאן השבוע, ערב ההכרעה במשפט הולילנד. 141 ישיבות, 9,263 עמודי פרוטוקול, 1,425 עמודי סיכומים. הדיון האחרון בתיק התקיים ב-25.2.2014. פסק הדין כולל 677 עמודים. והוא ניתן ב-31.3.2014 – חודש ומשהו אחרי סיום הסיכומים, חמישה חודשים לאחר תום ההוכחות.

אז נכון: דוד רוזן יעיל "בצורה שאין ממנה", אם להשתמש בביטוי החביב עליו. אז נכון: לרוזן אין תיקים אחרים וכל זמנו הוקדש למשפט הולילנד ולהכרעה בו. אז נכון: משני הצדדים הופיעו בתיק עורכי דין מעולים, שסיכומיהם ודאי סייעו לו רבות. ועדיין, אחרי הכל, ובוודאי בהינתן היקפו האדיר של התיק, רוזן מלמד את כל שופטי ישראל שלא חייבים למשוך פסקי דין חודשים על חודשים. וד"ש לאשר גרוניס; מתי יהיה פסק הדין בערעור בפרשות ראשונטורס וטלנסקי, שנשמע לפני תשעה חודשים?

קראתי את הפרוטוקולים וההחלטות של השופט דוד מינץ בנוגע להקפאות ההליכים של בית החולים הדסה ושל קבוצת מקור ראשון. משהו היה חסר לי: התלהמות, לשון סרקסטית, הטפות מוסר. מצד שני, היה שם משהו מוזר שאינני רגיל אליו: ציטוטים של סעיפי חוק והסתמכות על פסקי דין קודמים.

משהו בלתי מובן קורה אצל השופט הזה. מלכת הפירוקים, ורדה אלשיך, הרי הראתה לנו שבית המשפט חייב למלא את התפקיד העיקרי בתיקים גדולים ומתוקשרים שכאלו. היא הרי הוכיחה שלא צריך חוק ולא צריך פסקי דין, אלא הכל נחתך לפי רצונו ודעתו של המותב הנוכחי. היא הרי התוותה דרך לפיה בית המשפט לא רק פוסק בעניין שלפניו, אלא גם מחלק ציונים ונותן עצות למי שבכלל אינם מופיעים בפניו. אז איך בא מינץ וסוטה מהדרך הזאת? ממש לא בסדר.

אולי הגיע הזמן לחשוב אחרת על כל נושא המו"מ עם הפלשתינים? הרי זה לא מוביל לשום מקום, בטח לשום מקום חיובי. הרי בכל פעם בה הפלשתינים אינם מקבלים את כל מבוקשם בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, הם מאיימים. הרי כל מה שישראל תעשה, לא יעזור לשנות את הדימוי השקרי שלה כ"סרבנית שלום". אז למה להמשיך באותו מסלול?

אפשר להיזכר באמרתו המפורסמת של אלברט אינשטיין: טירוף הוא לחזור שוב ושוב על אותם מעשים ולצפות לתוצאות אחרות. ואם ללכת למחוז אחר לגמרי, נצטט משל חסידי המספר על אדם שתעה ימים רבים ביער, עד שפגש באדם אחר. שאל הראשון: האם אתה יודע את הדרך אל מחוץ ליער? השיב השני: לא, אבל שנינו יודעים אלו דרכים אינן מובילות החוצה.

מה צריכה להיות הדרך החלופית – אני לא יודע. אבל אני יודע שהדרך הנוכחית איננה מובילה אל מחוץ ליער, אלא רק מקרבת אותנו אל החיות הטורפות השוכנות בו. להמשיך ללכת בה זה הטירוף בהתגלמותו, זה חוסר אחריות פושע שכולנו נשלם עליו בדם – בדיוק כמו בעשרות השנים שחלפו.

רעייתי ואני עשינו השבוע קניות בסניף של רשת מגה בדיזנגוף סנטר בתל אביב. זה היה יום ראשון, השעה הייתה 09:30. בכל רחבי הסניף, אחד הגדולים של הרשת, היו העובדים עסוקים בהתארגנות: סידרו פינה של יין במבצע, הביאו ירקות ופירות, ארגנו מחדש את מחלקת היינות, הציבו סחורה על מדפי הגבינות. להסתובב עם עגלת קניות בסניף, היה מסובך כמו להסתובב עם עגלת תינוק ברחוב תל אביבי.

אימצתי את זכרוני ולא הצלחתי להיזכר במצב דומה במרכול בחו"ל. אני לא זוכר מתי קרה לי, שבזמן עריכת קניות – ולא משנה המקום, היום והשעה – עדיין עסקו בסידור הסחורה. את זה עושים לפני שהמרכול נפתח או אחרי שהוא נסגר. אז למה אצלנו זה אחרת? כי לנו יש ראש יהודי, כי אנחנו יותר חכמים מהגויים הללו. אה, כן, ואצלנו הלקוח לא ממש במקום הראשון.

מכבי תל אביב דוהרת לאליפות שנייה ברציפות בכדורגל, והיא עושה זאת עם ניהול אירופי פשוטו כמשמעו: מנג'ר הולנדי, מאמן פורטוגזי ונהלים שהגיעו הישר מהליגות הבכירות של היבשת. עד עכשיו ידענו, שישראלים מסוגלים לאמץ נורמות ניהול והתנהגות מתוצרת אירופה וארה"ב בתחומים כמו היי-טק או ראיית חשבון, בהן הגלובליזציה היא שם המשחק, וכאשר עליהם להתמודד בשווקים בינלאומיים למשל בביטחון ובמזון. כעת מתברר, שאפשר להביא את זה אפילו לכדורגל – לכאורה המוצר הכי מקומי ועממי שיש. המסקנה המתבקשת היא, שאם רק רוצים לחשוב אחרת ולהתנהג אחרת – זה אפשרי.