חוואג'ה מוסה עדיין גר כאן

פניתי לד"ר אברהם פרנק, מומחה למינהל ומדיניות החינוך ומנהל תיכון לשעבר ושאלתי את דעתו המלומדת בנושא. הוא קובע שחרף המשאבים הרבים שמושקעים בלימוד הערבית, התלמידים המסיימים אינם יודעים כלום וכי "הפארסה הזאת צריכה להיפסק". ד"ר פרנק אמור היה לפרסם מאמר בנושא "ערבית ליהודים.להפסיק את הלימודים בחטיבות הביניים".

לדעתו קיימות כמה סיבות שבעטיין צריך לחדול מלימודי הערבית כחובה בחטיבת הביניים, ולהשאירן לתלמידים שמבקשים ללמוד את השפה במסגרת הבגרות שלהם או לבתי ספר שיש להם בכך עניין מיוחד ומסורת. הסיבה החשובה מכולן היא – הקושי של התלמידים היהודיים להתמודד עם שפה זרה שנייה, מעבר לאנגלית. הבעיה הנוספת, היא שאין מטרות ברורות למקצוע. הוא מעריך שמטרות כאלה לא תוצבנה כלל, בשל הקשיים המובנים בשפה הערבית הדיגלוסית (שהיא נפרדת לשתי שפות-משנה, מדוברת וספרותית).

"אבל ישנה עוד בעיה שלישית, והיא מספר מקצועות הלימוד השבועיים. לתלמידים, החל מכיתה ג' ועד י"ב, יש בשבוע 14-12 מקצועות לימוד שונים; הרבה יותר מדי. מלבד זאת יש לדעתו עוד כמה בעיות "קטנות", כמו היחס למקצוע. הערבית שנתפסת ע"י התלמידים כשייכת ל"מגרש האויב", ולכן נפוץ כלפיה יחס עוין. קיים מחסור במספר ובאיכות המורים, וקיימת בעיה עם תוכניות לימוד ראויות ומוסכמות.

"כל מה שמניתי כאן מצמיח תפוקה אפסית של לימודי ערבית, ומצדיק הפסקתם. אני מודע לפרץ וצווחה שיעלו ודאי למקרא הדברים האלה. תגובות צפויות כאלה מראות שמרבית הציבור אינו מבין במה הוא עוסק בהתייחסו ללימודי הערבית. אני יודע שחשוב-לכאורה שהיהודים יידעו ערבית; זוהי התקינות הפוליטית. אבל בחיים האמתיים זה כמעט אינו נחוץ לאיש – כל ערביי ישראל הם דוברי עברית – וזרועות הביטחון, שממילא אינן סומכות על מערכת החינוך, דואגות לצורכיהן בתחום הנחלת הערבית. לעומת זאת, חשוב מאוד לטפח בקרב תלמידינו יחס של שוויון וכבוד כלפי האוכלוסייה הערבית, ולשרש מהם מוטיבים גזעניים המצויים בשפע. לכך לא דרושה השפה הערבית. עד כאן דעתו של ד"ר פראנק.

מצויד בתזה זאת פניתי לד"ר עבד אל'רחמן מרעי, חוקר שפת הערבית הקלאסית,וסוגיית השפה העברית במדינת ישראל. ספרו האחרון נקרא: "וואלה בסדר- דיוקן לשוני של הערבים בארץ" (הוצאת כתר 2013). בספרו מנתח הד"ר מרעי את הסוגיה המורכבת והמרתקת של שתי השפות- עברית וערבית שנפגשות במעגלים היסטוריים. זאת במגוון רחב של היבטים, בחיי היום יום, במוסדות שלטון ואקדמיה ועוד. ד"ר מרעי הוא ראש החוג ללמודי עברית וספרותה במכון האקדמי להכשרת מורים ערביים במכללת בית ברל.

ד"ר מרעי הוא לא ספק סמכות אקדמית וציבורית לקביעת דעה בנושא ה"מורכב" הזה כפי שהוא מגדיר אותו. לדעתו הגישה של ד"ר פרנק משקפת את המציאות, הן הציבורית והן הממסדית של משרד החינוך. בכך ששר החינוך הפך את הערבית שוות ערך מבחינת ההתייחסות למשל לצרפתית, הוא קבע קונספציה. ד"ר פרנק - אומר מרעי- מחזק את הקונספציה הזאת. מכאן שאם ניקח למשל בית ספר פרטי שבו בוחרים בשפה מבין כמה שפות ביניהם ערבית, 80% מכלל התלמידים יעדיפו צרפתית ורק 20% יבחרו בערבית. זאת למרות שבארץ חיים כמה מיליוני ערביים ומסביב מאות מיליונים. במילים אחרות יש כאן לדעת ד"ר מרעי דעה קדומה שלילית כלפי השפה הערבית. גורם נוסף, לדעת הד"ר דרעי הם ההורים.אם ילד יבוא ויועץ בהורה לגבי בחירת שפה, רוב ההורים מן הסתם ייעץ לו שיבחר שפה אחרת.ושוב גם כאן יש מעין הזנה הדדית בין הממסד לבין הציבור,והקביעה האחרונה של שר החינוך מחזקת נטייה זאת.

ד"ר מרעי מוסיף עוד אלמנט והוא קשור לתג. השפה הערבית נחשבת כאוריינטליסטית, או בהגדרה יותר עכשווית "לבנטינית" בשעה שהצרפתית היא in. ואין זה משנה אם מבחינה שימושית כאן בארץ יש לה משמעות. וכאן מעלה ד"ר מרעי הרהור שיש בו נימה של סרקזם. "האם חשבת מה גודל הציבור לא רק בארץ, אלא בעולם שדובר עברית? מי שדובר עברית אלה תושבי המדינה, הישראלים שעזבו את הארץ ואי אלה יהודים. זאת בשעה שהשפה העברית שהכי שגורה מחוץ למעגל היהודי, היא בקרב הציבור הערבי, בישראל, בשטחים ובמקומות שונים בעולם. מספר גדול יותר מאשר דוברי העברית".

אשר לפונקציונאליות, הוא מסכים עם ד"ר פרנק שמי שצריך לומד את השפה, כמו אנשי המודיעין בצה"ל, במוסד או בזרועות ביטחון אחרים- לומדים אותה. אבל זאת גישה נקודתית, ולא ציבורית או חינוכית - סבור הד"ר מרעי.

פניתי לעוד סמכות בתחום. היא גם רשמית וגם תפקודית. הוא מרצה לשפה הערבית במחלקה ללימוד המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון וחבר ועדת המקצוע לערבית במשרד החינוך -ד"ר אלון פרגמן

"ערבית", אומר ד"ר פרגמן, "נחשבת לאחת השפות היותר מורכבות ללימוד בעולם. על סמך מחקרים, דוברי עברית שלומדים ערבית יידרשו כפי הנראה מעל לאלף שעות הוראה, חשיפה ותרגול כדי להגיע למטרה זו, דבר שאינו מתרחש במערכת החינוך העברית וגורם לתסכול רב בקרב הלומדים".

נוסף על כך, מציין ד"ר פרגמן, לפי הגישה הדיסציפלינארית, מרבית תלמידי ישראל שכן לומדים ערבית, מתמקדים בקריאתם של טקסטים כתובים, אך חסרים כל מיומנות, ולו מינימאלית, ביצירת תקשורת בדיבור בערבית. מדיניות זאת הופכת את לימודי הערבית עקרים מן היסוד ובלתי רלוונטיים. ד"ר פרגמן מסתמך גם על ניסיונו האישי כבוגר החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה. הוא סיים את התואר מבלי אף לא שיעור אחד של האזנה לערבית. "היינו אולי חמישה סטודנטים שהקפדנו להגיע לשיעורים אלה, והתקבצנו סביב שולחנו של המרצה על-מנת לשוחח. יתרה מזאת, גם המרצים דוברי הערבית ניהלו את שיעוריהם כמעט באופן מוחלט – בעברית".

במחקר שערך ד"ר פרגמן בשיתוף חוקרת נוספת התברר כי חלק מהמורים הודו בפניו, שאינם מסוגלים להגות את צלילי השפה הערבית כנדרש, ושהם מנהלים את שיעוריהם בעברית. בשל סיבה זאת, ומספר הזעום של הלומדים במסגרת התוכנית להכשרת מורים ועקב כך צומצמו כבר בעשור הקודם כמעט כל התוכניות להכשרת מורים לערבית במכללות, ואלה שעודן פתוחות, מתקיימות בעיקר על הנייר.

בניגוד לכך, פועלות בעשור האחרון שתי תוכניות לעידוד לימוד השפה הערבית המדוברת ("מרחבים" ו"יא סלאם") בכיתות ד'-ו'. ממצאי מחקרים שונים מעידים על השפעה מובהקת של לימוד השפה הערבית בגילאים צעירים על תפיסתם של התלמידים את תרבות שכניהם ואת המרחב שבו אנו חיים. לאחרונה, הוכר לימוד השפה הערבית המדוברת כחלק מלימודי הליבה של תלמידי כיתות ה'-ו' בעיר חיפה בלבד. תוכניות ללימוד הערבית המדוברת שהתקיימו בהיקף נרחב בשנות התשעים בתל אביב לא זכו לתמיכה תקציבית של משרד החינוך, והמורים לא קיבלו כל הכשרה מקצועית, ולפיכך כשלה יוזמה מבורכת זו.

ד"ר פרגמן מציין את המאמצים שמשקיע צה"ל להקניית השפה הערבית לצרכיו. עם זאת, הוא קובע חד-משמעית כי למרות כל המאמצים והכספים שהושקעו לאורך השנים על-ידי מערכת הביטחון בלימוד השפה הערבית ובעידוד הבלתי הפוסק ללמוד ערבית בהיקף 5 יחידות לימוד, לא חל בעשרות השנים האחרונות שינוי של ממש במספרי הלומדים ובאיכות ההוראה של המורים. מסקנתו בהקשר זה של לימוד הערבית הוא כי האתגר הגדול ביותר שעומד בפני החברה הישראלית הוא הפרדה מוחלטת בין הצבא וצורכי הביטחון של מדינת ישראל לבין מערכת החינוך, ובכלל זה לימוד השפה הערבית!

במילים אחרות, ד"ר פרגמן רואה את השפה הערבית לא במסגרת התמחות מיוחדת, כמו צה"ל וכיו"ב מטרות מעשיות, אלא כשפה שיש להתייחס אליה כאל כלי תקשורת מן הדרגה הראשונה לקשר בינינו לבין דוברי הערבית בקרבנו ועל ידינו. כמי שסיים בארץ גם לימודים תיכוניים וגם לימודי אקדמיה, וכמי שעוסק בתקשורת, כמקצוע – מן הראוי היה שלכול הפחות אוכל להבין ולדבר בשפה הערבית.

אגב, מי שלא זקוק לשפה הערבית הם מחברי "תג מחיר". ואם הם מעלים באש מסגד או כנסייה, או מנקרים צמיגים, אין צורך בשפה בכלל.לדעתי, חבורה פרועה וחבלנית זאת שמחופשת כדתיים חרדים, חבריה הם גם בורים דאורייתא ודרבנן.

וכאילו בתזמון, כפי שזה קורה לפעמים, צפיתי במוצ"ש האחרון בערוץ 10 ב "מגזין עם אושרת קוטלר" בכתבה "ערביי ישראל בשנת ה-66 ליסוד המדינה", ועיניי אורו. הכתבה מבוססת על סמך מחקר של פרופסור סמי סמוחה, מאוניברסיטת חיפה, אשר עוקב מקרוב על ההיבטים השונים של חיי הציבור הערבי בארץ. יש תקווה, אלא אם נחנוק אותה במדיניות של חיסול לא של "עשבים שוטים" בקרבנו, אלא "הבוסתנים" הפורחים של שנאה והמגמה שהולכת ומשתלטת להפלות ולנכר את הציבור הערבי.

אשר לשפה הערבית, אני שאינני בקי ברזי המחקר והמחלוקת האקדמית, נוטה לדעה ולגישה של ד"ר מרעי. שכן הפועל היוצא של הגישה שאותה מייצג ד"ר פרנק, הוא "חבל על הזמן ועל הכסף". אלה מונחים של השוק של היצע וביקוש עכשווי, כולל זרועות הביטחון. אך מה בדבר הסיכוי לשלום ולא למלחמה. מדוע אצלנו הכול מכוון ל"חיים על חרבנו"? למשל אם "יפרוץ" השלום, והארץ תוצף בתיירים ערביים מקרוב ומרחוק. מי יוכל לדבר אתם בשפתם שהיא לא צרפתית, לא אנגלית וגם לא עברית. אם לשלום דרוש זמן רב, הרי ללימוד שפה דרוש הרבה יותר זמן.

יתרה מזאת, שפת השכן בעיניי שקולה למשא-ומתן רשמי בין הממסד הישראלי לבין הפלשתיני. הוא מקרב את הציבור הרחב. ואם לממשלת ישראל יש טענות על תעמולה עוינת במדיה הערבית נגד ישראל, הרי ההסברה הנגדית הטובה ביותר, היא לא המדיה והשמצה נגדית, אלא הקשר בין הציבור היהודי לבין הציבור הערבי. זה ועוד הד"ר פרנק מביע דעתו כי במקום לימוד השפה הערבית "חשוב מאוד לטפח בקרב תלמידינו יחס של שוויון וכבוד כלפי האוכלוסייה הערבית, ולשרש מהם מוטיבים גזעניים המצויים בשפע. לכך לא דרושה השפה הערבית". אילו אמר שבמקום להוציא כספים על לימוד השפה הערבית יש להשקיע בהקניית ידע לתלמידים יהודים על הנעשה ביישוב הערבי. זאת באמצעות טיולים, חוגים, הכרויות, פרויקטים משותפים. או, למצער, להשקיע את הכספים בבניית תשתיות פיזיות ולימודיות במגזר הערבי- ניחא. הייתי אומר שזה נימוק.

אבל "לכבד" זה משהו שלא עולה כסף. משהו מן התיאור הדיקנסוני לגבי מצבם של עניי אנגליה במאות ה- 18,19 "Facts and figures facts and figures" – השפה של משרדי האוצר. בבחינת: אתה משקיע בתעשיה ולא באנשים. על הפועלים שלך אתה מרוויח. אלא שהיום נהפכו היוצרות. ההשקעה באנשים היא ההשקעה הנכונה. זה המשאב החשוב ביותר.

הציבור, בכך שהוא מנכֵר את השפה הערבית, שלא לדבר את החברה הערבית, עוד מגביר את היחס הזה לשפה. אני סקרן גם בשאיפה לפענח שיר של הזמרת הלבנונית "פיירוז". אני מייחל ליום שבו יבוא השלום, אגיע לביירות, לא בדרך שהגעתי אליה בשעתו, ואפגוש את "פיירוז". בדומה לעיתונאי הערבי ישראלי מג'ד כיאל, כתב העיתון הלבנוני "א"סאפיר", שפגש אותה במכולת בביירות - גם אני ארצה לומר לה משהו בערבית. בהיותי בור בתחום הזה, שאלתי את ידידי, עותמן חטיב: איך אני אומר לפיירוז: "אני אוהב את השירים שלך" והוא הכתיב לי בעברית: "אנא א'חב ע'אניקי, יא פיירוז"

"אֶה פֶה אָמָל" - שמו של האלבום החדש שלה. בעברית: "כן, יש תקווה!"