למנוע משקרנים לזהם הליכים בבג"ץ

מדוע מעזות המשטרה ופרקליטות המדינה לשקר לבג"ץ - גם בנושא פינטו-ברכה וגם בנושא יהודה גליק? התשובה פשוטה: כי הן יכולות. ומדוע הן יכולות? התשובה פשוטה: כי לא סביר שהן ייתפסו, וכי הכל נשאר בתוך הבית.

ההליך היחיד בישראל בו לא נחקרים עדים הוא עתירות לבג"ץ. בתביעות קטנות - הצדדים יכולים לחקור זה את זה. בתביעות פח על תאונות דרכים - הנהגים מעידים. בעתירות מינהליות לבתי המשפט המחוזיים - יש תצהירים, חקירות ועדויות. אבל בעתירות לבג"ץ - כלום. לכל היותר צריך תצהיר, שהחתום עליו אינו נחקר, וניתן להגיש מסמכים, שכותביהם אינם מעידים.

האבסורד הזה זועק לשמים כאשר זוכרים, שעד לפני מספר שנים, בג"ץ היה הכתובת היחידה לכל ההליכים המינהליים. כיום, חלק ניכר מהם נשמעים בבתי המשפט המחוזיים - ושם, כאמור, מתנהל דיון ראיות כהלכתו. אבל אם במקרה הנושא המינהלי אינו בסמכות המחוזי אלא בסמכות העליון, אין דיון ראיות. כלומר: ההפרדה היא טכנית לגמרי (מה נמצא בסמכות של איזה בית משפט) ולא עניינית (האם הנושא מחייב שמיעת ראיות).


ההליך היחיד בו אין ראיות


התוצאה היא, שכאשר הצדדים מתייצבים בפני בג"ץ, הם יודעים שקטן הסיכוי שייתפסו משקרים. שהרי ללא חקירת עדים, השופטים עוסקים בעיקר בסבירות ההחלטה המינהלית ולא בבסיס העובדתי לקבלתה. לכל היותר, הם יגיעו למסקנות עובדתיות מתוך מסמכים בלבד - בלי להתרשם ממי שכתב אותם, בלי שניתן יהיה להפריך אותם, בלי שניתן יהיה לעמוד על המניעים שמאחורי כתיבתם.

זו הסיבה שהפרקליטות והמשטרה יכולות לשקר לבג"ץ. אם יהודה גליק היה יכול לעתור לבית המשפט המחוזי, היה צריך ניצב יוסי פריינטי להגיש תצהיר ולהיחקר עליו, ואז היה מתברר שגליק רחוק מלהיות "סכנה לשלום הציבור" כפי שטען פריינטי. אם ניתן היה לעתור לבית המשפט המחוזי בעניינו של אפרים ברכה, היו צריכים בכירי המשטרה והפרקליטות להגיש תצהירים ולהיחקר עליהם, ואז היה מתברר באיזה חוסר סמכות ורשלנות טיפלו בטענותיו של יאשיהו פינטו. בבג"ץ הם פטורים מכל זה, אז יאללה - נשקר.

מעבר לכך, קיימת נקודה עקרונית: לא ייתכן שהליך משפטי יוכרע בערכאה אחת בלי שמיעת ראיות. כאשר בית המשפט העליון יושב כערכאת ערעור, הוא מסתמך על הראיות שנשמעו בערכאה הדיונית. אבל כאשר הוא יושב כבג"ץ, הוא אינו שומע עדים ואינו בוחן תצהירים - וגם אי-אפשר לערער על החלטותיו. מה שמתרחש בתביעת פח על 5,000 שקל, אינו קורה בענייני הרי גורל כמו המסתננים או גיוס בחורי הישיבות. זה פשוט מטורף.

הפתרון פשוט ביותר: צריך לשמוע ראיות בתיקים הללו. יש שתי אפשרויות. בג"ץ יכול להחליט, שאם העתירה מחייבת שמיעת עדים - היא תידון בבית המשפט המחוזי. הוא גם יכול לשמוע את העדים בעצמו, אם לדעתו חשוב שדווקא הוא יכריע. כדי להתמודד עם העומס שמצב כזה ייצור, אפשר להוסיף שניים-שלושה שופטים לעליון, ואפשר גם לתקן את החוק ולקבוע ששופט יחיד ידון בעתירות. מה שברור הוא, שלא ייתכן מצב בו הליך מוכרע בלי לשמוע עדים. זה לא קיים בשום מקרה אחר, וזה בוודאי לא יכול להתקיים בעניינים החשובים ביותר.


שירות גרוע ללקוח טיפש


נקודה שנייה היא, כאמור, שהכל נשאר בתוך הבית. ידועה האימרה לפיה עורך דין המייצג את עצמו, מעניק שירות גרוע ללקוח טיפש. אז למה הפרקליטות מייצגת את עצמה? מדוע בעתירות המכוונות נגד החלטות של הפרקליטות, הייצוג נמצא בידי פרקליטות המדינה? זה הרי מבטיח רק דבר אחד: התבצרות בעמדה הקיימת, שעלולה להוביל - כפי שלמדנו בענייני ברכה וגליק - לאמירת שקרים לבג"ץ.

גם כאן הפתרון פשוט ביותר: בתיקים כאלו, הייצוג ייעשה בידי עורכי דין פרטיים. זה לא יעלה הרבה - אין יותר מדי עתירות שתוקפות את הפרקליטות עצמה - וזה ישמור על האינטרס הציבורי הרבה יותר מאשר פרקליטים במחלקת הבג"צים שאינם יכולים לומר שפרקליט המדינה טעה.

כפי שאמרתי כאן, המצב הנוכחי - בו הפרקליטות והמשטרה משקרות לבג"ץ - הוא חמור ביותר, חותר תחת יסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק, ועלול להוביל לעריצות של שוטרים ופרקליטים. מעבר לצורך להטמיע בשני הגופים את הערכים שכנראה הלכו לאיבוד - יושרה, אתיקה, נאמנות לציבור - ומעבר לחובה להקיא מן המערכת כל שקרן, יש צורך לטפל בגורמים המאפשרים את השקרים הללו. הטיפול הוא פשוט ומהיר, והוא רק עניין של הכרה בחומרת הבעיה ונכונות לפתור אותה. מי שיתעלם ממנה, ישא באחריות לתוצאות.