יומן קריאה: אמנון לורד על אורי אבנרי

למרות שאורי אבנרי לא זכה לקבל את פרס ישראל לעיתונות, הוא ללא ספק העיתונאי החשוב ביותר בתולדות המדינה, ולאמיתו של דבר גם האדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על העמדות הפוליטיות המיוצגות עתה בציבור הישראלי.

כשהחליט רבין לחתום על ההסכם עם ערפאת, הבינו כולם שאבנרי הוא אביו הרעיוני של ההסכם, אבל רק מעטים היו מוכנים להודות בכך. השמאלני הקיצוני אבנרי היה האויב הגדול של הממסד שהונהג על-ידי אנשי מפא"י/מפלגת העבודה, ואלה העדיפו להצניע את העובדה שבסופו של דבר קיבלו את עמדתו, והלכו בדרכו.

אבל הספר שכתב אמנון לורד על אורי אבנרי, "רצח בין ידידים", איננו מתרכז רק באבנרי, ומי שעבורו שנות הארבעים הן היסטוריה שלא חווה אותה, ימצא עניין מיוחד בחלקי הספר המציגים את התגבשות עמדותיו של אבנרי על-רקע דעותיהם הפוליטיות של הכנענים, הישרא-קומוניסטים (בלשונו של לורד), אנשי הפלמ"ח/מפ"ם, ואנשי הלח"י.

לורד מצטט את אבנרי שסיפר לו על פגישתו עם יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית: "כל הכנענים שהכרתי התפתחו הלאה, אבל משהו מרטוש נשאר בכולנו. ההכרה שפה נוצרה אומה חדשה וזו אומה עברית... אני התנגדתי להשקפתו שאחד, אין עם יהודי, ושניים, שאין אומה ערבית. ואני הסקתי את המסקנות ההפוכות - שאנחנו בתוך העם היהודי ולא מחוצה לו, וגם אמרתי שיש אומה ערבית, והיא בת ברית של האומה העברית". מסתבר שהרעיון של "השתלבות במרחב השמי" נולד אצל אבנרי כבר אז.

אבנרי כעילוי

אבנרי, שלורד מספר כי נחשב לעילוי בין צעירי תל אביב, הצטרף לאצ"ל בגיל 15, פרש בגיל 18, ובאותה שנה הוא החל לכתוב מאמרים בעיתון הרביזיוניסטי "החברה". התופעה של נער בן 18 הכותב מאמרים רציניים בעיתון לאנשים חושבים (באמת), איננה חיזיון נפרץ, ומעידה על גודל כשרונו של אבנרי, שהאחים יעקב ואברהם וינשל, עורכי העיתון "החברה", ידעו להבחין בו.

לורד מספר על "הבטויים הפשיסטיים, האוהדים לרעיון הנאצי, שנמצאים במאמריו של אבנרי משנת 1941 ועד 1944". והמפתיע הוא שאבנרי לא היה לבד, ושותפים לו במידה זו או אחרת היו גם אנשי הלח"י, וגם כל תומכי ברית המועצות של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

לורד מספר על נסיונם של אנשי לח"י להציע קשר לשליחי גרמניה, ומסביר זאת בשנאתם העזה לאנגלים, ובאמונתם שגרמניה היא הכוח המעצמתי העולה העתיד לנצח במלחמת העולם השנייה. ואילו על אנשי השמאל הוא כותב: "קשה היום לתפוס את הקהות הפוליטית והמוסרית שהביאה את השמאל בארץ להשקיף על מתקפת הכיבוש האדירה של היטלר כצופה מן הצד. זו הייתה מבחינתם מלחמה פנימית "אימפריאליסטית", שאם יש בה צד שצריך להחזיק לו אצבעות זה דווקא הצד הגרמני". לורד מצטט את חיים גורי שאמר על כך במבט לאחור: "אני שייך לדור שמוחו טומטם", ויש לשער שגם אנשי הלח"י היו מסכימים עם אמירה זו.

לורד מספר גם על כוונתם של חלק מאנשי לח"י להצטרף לאיחוד בין שני פלגי הקומוניסטים בישראל, ומדווח על פגישה שנערכה בסוף שנת 1948 בין הקומוניסטים לאנשי הלח"י וביניהם גם יצחק שמיר(!), פנחס גינוסר, חגי אשד ומרדכי שלו (אביה של הסופרת צרויה שלו).

בדומה למוסוליני?

כמובן שיקצר המצע מלתאר את כל שנכתב בספר זה, אך לסיום אצביע על נקודה מעניינת, שדווקא אותה לא הזכיר לורד בספרו: בניטו מוסוליני היה עיתונאי ועורך עיתון בשם "איל פופולו ד'איטליה". במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא גויס לצבא, נפצע (מתקלה בנשקו), ולאחר ששוחרר חזר להיות העורך של עיתונו. בביוגרפיה שכתב דניס מק-סמית על מוסוליני הוא כותב: "ב-1916 כבר דיבר על האפשרות לכונן trincerocrazia 'שלטון אנשי חפירות'. לכשישובו החיילים מן החזית... הם עתידים להיעשות 'האצולה של מחר', חוט השידרה של המעמד השליט החדש".

ובשנת 1922, חמש שנים אחרי ששוחרר מהצבא, מינה המלך ויטוריו עימנואלה את מוסוליני לראש ממשלת איטליה.

ואילו אורי אבנרי נפצע במלחמת השחרור, היה עיתונאי לפניה ובמהלכה, והפך להיות הבעלים של העיתון "העולם הזה" בשנת 1950. אבל כבר בשנת 1943, כשדיבר על מלחמת העולם השנייה, הוא כתב בעיתון הרביזיוניסטי "המשקיף" כדלהלן: "גם אצלנו יהיה קיים ביום שביתת הנשק גורם צבאי בעל כוח פנימי והכרה עצמית, גורם שידרוש, וידרוש בצדק, שהיד אשר לחצה על ההדק תהיה גם היד אשר תכוון את ההגה".

האם חלם אבנרי ללכת בדרכו של מוסוליני? כנראה שלעולם לא נדע את התשובה.