להצליח את הדמוקרטיה

כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, שרים, משפחתי וחברי, שלום וסלאם. לפני מספר ימים שמעתי בדיחה חדשה על פוליטיקאים. מספרים שבמעבדת מחקר אחת החליטו להחליף את עכברי הניסוי בפוליטיקאים. עיתונאי מופתע התעניין אצל ראש המעבדה מדוע החליטו לעשות את המעשה המשונה הזה, וענה להם ראש המעבדה: ראשית כל, לאיש לא ממש אכפת מפוליטיקאים. שנית, יש יותר מדי פוליטיקאים ואיש לא ישים לב. והדבר השלישי, יש דברים שאפילו עכברים לא עושים.

כיוון שאני באה גם, בין היתר, מהרקע האקדמי, וכללי הציטוט חשובים לי, אז אציין שאת הבדיחה הזאת סיפר ראש ממשלת בריטניה הנבחר דיוויד קמרון באחת מההופעות שלו לפני הבחירות.

אומנם הבדיחה מקורה באנגליה, אך היא מתאימה למציאות שלנו בישראל כמו כפפה ליד. דרך אגב, 84% מהאנגלים בטוחים שהשיטה הפוליטית שלהם פגומה, ולמרות זאת ממשיכים לבחור באותו מנהיג. עוד דמיון מדהים בין אימפריה לשעבר לבין נתיניה לשעבר.

תדמיתם של פוליטיקאים בארצנו ברובה שלילית, רבים מבני דורי מגדירים את הפוליטיקה כעיסוק משמים ולא חשוב. ואמרה מפורסמת של שארל דה גול, שאמר כי פוליטיקה היא עיסוק רציני מכדי להשאירה לפוליטיקאים, איננה רלוונטית עוד, כי רק אחוז קטן מהצעירים באמת חולמים להיות פוליטיקאים, והפוליטיקה היחידה שהם מוכנים לספוג זה המערכונים של "ארץ נהדרת". ולכן כיום מתאימה יותר אמרתו הקדומה של אפלטון: "המחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לעניינים ציבוריים, הוא להישלט בידי אנשים רעים". וזה מסביר מדוע החלטתי לעזוב את עולם העיתונות ואת האקדמיה, שני עולמות מעניינים ומרתקים, לטובת משהו שרוב הציבור נרתע ומתרחק ממנו ככל שהזמן עובר.

אפרט. באופן פרדוקסלי, זה קרה דווקא בגלל התחושה הזאת, שדבקה גם בי, תחושת המיאוס, שעמום, תחושה של סוף תקווה, תחושה של פחד כי המדינה שלי מאבדת כיוון בתוך המבוך הפוליטי האפרורי. תחושה שהדמוקרטיה שלנו בסכנה. הביורוקרטיזציה של הפוליטיקה שלנו, ההתרחקות שלה מהישראלי המצוי, מרוקנת את הדמוקרטיה שלנו מתוכן ומעניקה כוח בלתי רגיל וכמעט לא מרוסן לקבוצה מאוד קטנה של אנשים שמחליטים החלטות הרות גורל בשביל כולנו, ומבלי להתחשב בנו, האנשים הפשוטים.

וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם כי למרות שהדמוקרטיה היא לדעתו שיטה גרועה, האנושות לא המציאה שום דבר טוב יותר. כיוון שיש לי עם מה להשוות, אני יודעת בוודאות כי צ'רצ'יל צדק. דמוקרטיה חשובה לא רק כי בפוטנציאל היא יכולה להביא שלום ושגשוג ושלטון החוק - כי זה קורה גם במשטרים אוטוקרטיים. כווית היא מדינה משגשגת, במצרים של מובארק היה בטוח להסתובב ברחובות, הייתי שם לא פעם, ובאירן מתגאים בשלטון החוק האלוהי - וילאית אל פקיה. אך הדמוקרטיה האמיתית חשובה, כי היא מביאה לידי ביטוי שני עקרונות מרכזיים לכל אדם נאור וחופשי - שוויון וחרות. היא זאת שמעלה את הערך של הפרט. במשטרים האוטוריטריים הפרט תמיד אינו אלא בורג במערכת שחשיבותה תמיד עולה על חשיבותו של האינדיבידואל.

קצת רקע אישי. אני עליתי ארצה עם אמי וסבתי בהיותי בת 14, מברית-המועצות לשעבר, ממוסקבה, זמן קצר לפני שהתפרקה המדינה הענקית. התחנכתי בבית-ספר דתי בירושלים והמשכתי את לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים. למדתי מזרח-תיכון ותקשורת, שני דברים שאת שילובם מצאתי בתפקיד של כתבת לענייני ערבים בערוץ ישראלי, ערוץ 9 בשפה הרוסית.

אני זוכרת שכאשר הייתי ילדה קטנה, מדי פעם היינו הולכים לבחירות, אני ואימא, במוסקבה. היא בחרה מתוך רשימה עם שם אחד, והפתעות גדולות כמובן לא היו שם.

ביום ההשבעה שלי בכנסת, בשיא ההתרגשות, נזכרתי בטקס השבעה אחר שהייתי חלק ממנו בכיתה ג'. התקבלתי בתהליך התנדבותי-כפייתי לארגון של החלוצים הצעירים במוזאון לנין שבמוסקבה. זה היה ריטואל מני רבים שהיה צריך לעבור אותם, מבלי לחשוב יותר מדי על המשמעות של ההשבעה הזאת או המילים שאמרתי. באותה העת, כאשר האימפריה הסובייטית דמתה יותר מכל ל"טיטאניק" הטובעת, הרבינו לצחוק על הפוליטיקה שהייתה למילה נרדפת לביורוקרטיה, ופעם בבית-ספרי מישהו סיפר, כשהוא נחנק מצחוק, על פגישה מדומיינת בין אזרח סובייטי לאזרח אמריקני, דבר בלתי אפשרי כשלעצמו. האמריקני אמר בגאווה, בבדיחה כמובן: ארה"ב היא דמוקרטיה אמיתית. אני יכול ברגע זה עכשיו לצאת אל הבית הלבן ולומר שרייגן הוא פושע. הסובייטי עונה לו בהתנשאות: הדמוקרטיה שלנו משובחת בהרבה. אני, למשל, יכול ממש עכשיו לצאת אל הכיכר האדומה ולומר שרייגן הוא פושע. אז כמעט שלושה עשורים עברו מאז, שום דבר לא השתנה במדינה הגדולה שבאתי ממנה, למרות התקוות הגדולות שנמוגו כלא היו.

גם במהלך עבודתי העיתונאית יצא לי לבקר בלא מעט מדינות שרחוקות מרחק שנות אור מאיזשהו מודל דמוקרטי. במהלך 13 שנים של העבודה ככתבת לענייני ערבים הייתי במצרים, סוריה, לבנון, לוב, תוניסיה, מדינות המפרץ ועוד. עבדתי תקופה ארוכה בשטחי הרשות הפלשתינית וסיקרתי אין-ספור מערכות בחירות שלא תרמו לכינון הדמוקרטיה. יוסף סטאלין, הדיקטטור הסובייטי, שחלק ממשפחתי נרצח על ידו והחלק השני - על-ידי הצוררים הנאצים, אמר פעם: לא משנה כיצד מצביעים, חשוב איך סופרים. הבחירות במדינות אחדות בעולם הערבי מראות שגם אם סופרים נכון, התוצאה עדיין יכולה להיות עגומה. אם בחירות הופכות לריטואל נדוש, ריק מתוכן אמיתי, אז גם התוצאה לא תהיה דמוקרטית לעולם.

יצא לי להיות בכיכרות המהפכה, שם ההמונים דרשו את הדמוקרטיה בלהט, וראיתי כיצד תוך זמן קצר חלומם נרמס, כיצד מערכת המשפט בארצם הפכה לחותמת גומי של המשטר, כיצד בעלי השררה הסיתו נגד האופוזיציה בכלי תקשורת הנשלטים והפכו אותם לגיס חמישי נרדף. וחשבתי על המדינה שלנו.

ביקרתי גם במדינות אחרות, שבעות ועשירות, שהאזרחים בהן נהנים מכל טוב, מדינות שבמערב בטעות קוראים להן "מתונות", מדינות שאוסרות על האוכלוסייה שלהן לנהוג ברכב, להשתייך לדת מסוימת או לחיות בערים מסוימות, או לבקר את בית המלוכה או להתגרש כפי רצונם. וחשבתי עלינו כאן.

הרי במדינה שלנו יש בחירות בתדירות גבוהה, כל שנתיים, עכשיו אפילו אולי פחות, במקום כל כמעט חמש שנים. כביכול חגיגה דמוקרטית מושלמת, ובתדירות גבוהה. אז מדוע אם כל כך טוב לנו, כל כך רע לנו? מדוע יוצאים אלפים של ישראלים ממוצא אתיופי להפגין נגד הגזענות? מדוע מוחים מאות אלפים מבני עמי נגד יוקר המחיה, נגד מונופולים, והממשלה אדישה? מאין ההרגשה שאנו מהלכים כאן על חבל דק, מתוח, ובכל דקה הכל יכול לקרוס? גם אצלנו הפערים החברתיים גדלים, גם אצלנו מספר רב של אזרחים הינם משוללי זכויות יסוד, כגון הזכות להתחתן בארצם ולהיקבר ליד יקיריהם, להתגורר בכל יישוב בארץ מבלי להידרש לעניין המוצא, לרשום את הילדים לכל גן ולכל בית-ספר בלי להידרש לעניין של צבע עור או מוצא. גם במדינתנו זרמים דתיים אחדים הצליחו לתפוס בעלות על כל השאר, גם אצלנו יש מי שחולם להגביל את חופש העיתונות ולקצץ כנפיים למערכת המשפטית, וברגעים אלה ממש עושה צעדים פרקטיים להגשמת החלום הזה. אז מה בעצם גורם לנו לחשוב שהדמוקרטיה שלנו חסינה?

נראה לנו שאם אמרנו את מילת הקסם "דמוקרטיה", אז איכשהו היא תבוא עלינו כמו גשם, תתקיים לבד, בלי עזרתנו. אנחנו חושבים שאם קראנו למישהו "אח", אז דיינו, ואפשר לשכוח מאותו אח או אחות ביום למחרת, כאשר לא נרצה להשכיר לה דירה, להכניס אותו ליישוב שלנו, להעסיק אותה, לאפשר לה או לו להתחתן בארצם עם בחירת לבם, או להעביר כספים לבית-הספר שם הילדים של האחים האלה לומדים. אם אומרים את המילה הקסומה הזאת "אח" ושוכחים שמלחמות מדממות ביותר נקראות "מלחמות אחים", ואם זה מצב האחים - אז מה נאמר על בני-הדודים, האזרחים הערבים? הרי בכירי הממשל נזכרים בהם רק ברגעים הקריטיים לפני נעילת הקלפיות, וגם אז, רק על-מנת להסית, לא על-מנת לפתח ולקדם. למילים, כידוע, יש כוח עצום, וכאשר שרים בכירים קוראים לערבים גיס חמישי, או קוראים לישראלים יוצאי ברית-המועצות לשעבר, או מן העבר השני ישראלים יוצאי ארצות האיסלאם, לחזור לארץ מוצאם, הדמוקרטיה שלנו נפגעת.

גזענות פוגעת בדמוקרטיה, אפליה פוגעת בדמוקרטיה, הסתה פוגעת בדמוקרטיה. מפחיד אותי שכאשר חייל דרוזי או צעיר ערבי בירושלים מדברים בקול רם בשפתם, הם מסתכנים בתקיפה פיזית. השפה הערבית, שהיא הלינגווה פרנקה של האזור, שפתם של אל-מאערי, אל מותנבי, טהה חוסיין ונגיב מחפוז, שפה של השירה והספרות, הפכו לבלתי רצויים בארצנו עוד בשנות החמישים, כאשר הגיעו העולים ממדינות ערב. וכעת ילדים בבתי-ספר מוכנים ללמוד צרפתית, ספרדית או סינית, רק לא את הערבית. היכן השוויון והיכן היא החרות? כך קורה שאנו חיים את חיינו, נעולים בתוך השבטיות שלנו, נעולים בתוך הנרטיב שלנו, עולבים זה בזה ופוצעים זה את זה. במקום לדבר על מה שמאחד אותנו, אנחנו מדברים על מה שמפריד, ועוד עושים מזה הון פוליטי.

אנחנו, הישראלים, מרבים לדבר על הדמוקרטיה כאילו הייתה מתת אלוהים, הבטחה נצחית, כישרון מולד, וטופחים לעצמנו על השכם. אומרים פתגמים נדושים: "כך קורה גם אצל האחרים", "יהיה בסדר"; "לעם היהודי יש מסורת דמוקרטית ארוכת ימים", שדרך אגב זה נכון, הקהילות היהודיות שמרו על אורח חיים דמוקרטי במקומות שונים, בין אם זה במזרח ובין אם זה במערב. צירוף המילים האלה, "דמוקרטיה ישראלית", כל כך מלטף את האוזן, שלעתים אנחנו חוזרים עליו רק כדי לשמוע את עצמנו שוב ושוב, ובתוך כל המדיטציה המרגיעה שוכחים שדמוקרטיה זה כמו תינוק שנולד - זקוקה לתשומת לב מתמדת, זקוקה לטיפוח ולטיפול, זקוקה להגנה שלנו, לעבודה היום-יומית. דמוקרטיה, בעיניי, היא עשייה מתמשכת המושתתת על ערכים שאנו חייבים כל הזמן לרענן ולשנן, לא לשכוח.

אני מאמינה שכדי לקיים את הדמוקרטיה, אנחנו חייבים ליצור דיאלוג חדש בין האזרחים לפוליטיקה, להנגיש את הפוליטיקה לכלל אזרחי ישראל ולגרום להם באמת להתעניין בתהליכים הפוליטיים ולהשתתף בהם, לא רק ביום הבוחר. פוליטיקה היא הרבה יותר מאנקדוטות קטנות וקוריוזים שממלאות את התקשורת שלנו היום, וגורמות בעיקר רק לריחוק ולחוסר אמון בין המערכת הפוליטית לציבור הרחב.

אנחנו כמובן חייבים את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות, וכמו שאמר מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון: משטר דמוקרטי בנוי על שיתוף מתמשך של הציבור במידע. השמירה על המסגרת הנורמטיבית מובטחת בראש ובראשונה על-ידי גילוי של המידע על פועלם של הנבחרים, כדי שהציבור יוכל לראות, לדעת ולשפוט.

כל משטר, לא דמוקרטי ודמוקרטי כאחד היה רוצה שהעיתונות, שמכונה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", תדמה יותר לפודל מאשר לבולדוג הלוחמני. להזכירכם, עניין חשוב כמו חופש הביטוי וחופש העיתונות בישראל עד היום לא מעוגן בחוק. בשנת 2014 מדינתנו דורגה במקום 101 מתוך 179 באינדקס חופש העיתונות העולמי. בשנת 2006 היינו במקום 50 המכובד. "אני מגן על חופש הביטוי וגם על הזכות של החברה להתנגד לחופש הביטוי. זה המחיר שעליי לשלם על פלורליזם", כך כתב נגיב מחפוז, הסופר האהוב עלי, זוכה פרס נובל המצרי שנורה בשנת 1994 על-ידי איסלאמיסט קיצוני שהתנגד לליברליזם של מחפוז.

על-מנת לשמור על הדמוקרטיה שלנו, אנחנו חייבים מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלא מונעת מלחצים פוליטיים ומינויים נוחים שישרתו את בעלי השררה. קרל פופר, שבצדק אפשר לכנותו הפילוסוף החשוב ביותר של המדע במאה העשרים, כתב שבעת בחירות דמוקרטיות השאלה הנכונה והחשובה היא לא מי יהיו המושלים ו"מי יהיו המנהיגים, אלא מי ירסן אותם". לנו, לנבחרי הציבור, יש אחריות גדולה בעניין זה, שכן מחובתנו לרסן ולבלום את המהלכים הממשלתיים שיכולים לגרום נזק חמור לדמוקרטיה שלנו.

על-מנת להגן עליה ועל אורח חיינו כאן במדינת ישראל, אנחנו גם חייבים לחתור בהקדם לסיום הסכסוך עם הפלשתינים ולשלום ולשיתוף פעולה אזורי. חייבים להוציא את הפיל הלבן הזה החוצה ולהתמודד איתו, לפני שיהיה מאוחר מדי. סטטוס קוו, כידוע, לעולם אינו נמשך לנצח. המשך מדיניות הסטטוס קוו הנוכחית, סיפוח אדמות בלתי חוקי ובנייה של מאחזים נוספים יגרמו לבידוד של מדינת ישראל ולהתערערות המציאות הביטחונית בגבולנו. יוזמת השלום הערבית מ-2002 עדיין נמצאת על השולחן, אך אנו מתקרבים במהירות לנקודת האל-חזור, וכשנחצה אותה, הפתרון היחיד שיהיה מונח על השולחן יהיה זה של מדינה דו-לאומית. כמו בנג'מין פרנקלין, אני מאמינה שאף פעם לא היו מלחמה טובה או שלום רע, ואם לא נפעל להסדר מדיני היום, נצטער על כך מאוחר יותר.

אנו חייבים לפעול למען שוויון וצמצום של הפערים החברתיים, להשקיע בילדים שלנו, להשקיע בחינוך – לי יש שתיים, הן עולות לכיתה א' השנה – לתת לכל ילדי ישראל, בכל מקום שהם נמצאים, הזדמנויות לרכוש כלים הנחוצים על-מנת להצליח בעולם המודרני. לא ייתכן שתלמידים בדואים בנגב, תלמידים ערבים ודרוזים בצפון או תלמידים יהודים בפריפריה יקבלו פחות תקציבים מתלמידים אחרים, בין אם הם בירושלים, ברעננה או בתל אביב.

אלה הם אתגרים רבים ולא פשוטים, אבל איש לא הבטיח לנו חיים קלים כאן. ואני קוראת לכל חברי הנכבדים כאן להניח את חילוקי דעות, את הסטראוטיפים והסטיגמות בצד ולהיאבק בשביל הצלחת הדמוקרטיה שלנו יחדיו. כדבריו של מרטין לותר קינג – הבה לא נרווה את הצימאון שלנו לחרות על-ידי שתייה מהבאר של מרירות ושנאה.

בכהונתי אפעל למען כל אלה, ואני מייחלת לשותפים מכל סיעות הבית ללא הבדל קואליציה ואופוזיציה בנושאים אלה. תודה רבה.