להיות המגל והחרב והיד המושטת לשלום

תודה. כבוד יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, משפחה יקרה שלי, בימים האחרונים אני מתחבטת ביני ובין עצמי איך להתמודד עם המשימה המאתגרת הזאת שנקראת "נאום הבכורה". ישבתי ימים והקשבתי לנאומי הבכורה של הח"כים והח"כיות שנאמו לפניי, ושאלתי את עצמי: למה חשוב לי להקשיב? מה הייתי רוצה לשמוע מהם? אני לא יודעת מה לכם חשוב לשמוע ממני, אבל בחרתי לשתף אתכם ולספר ולו מעט מי אני, היכן ניטעו שורשיי, מה ספגתי בחיי, ממה בנויה תבנית היותי, תבנית חיי, שמהווה בסיס להשקפותיי ועמדותיי.

רק בקשה אחת יש לי: אל תתייגו אותי - תלמדו אותי. אל תתייגו אותי בכרטסת ימין או שמאל, דתייה או חילונית, מזרחית או אשכנזייה, אשת עיר או אשת כפר או קיבוץ, מרכז או ספר; אל תתייגו אותי במגדריותי; אל תכניסו אותי תחת חוצצים. אל תקלו על עצמכם. אני לא שונאת, אני בעיקר אוהבת, לא פעם מבקרת, ועם המון סקרנות לחיים.

אני, נירה שפק לבית משפחת צעידי, יהודייה, ציונית, אוהבת חיים, סבתא לגפן, אם לדור ליאב, ניב נדב ולי - שאני שולחת לו מפה חיבוק ומקווה שהמפקדים שלו נתנו לו להקשיב לי מדברת את התחייבותי לעתידו. ילדיי, האור שבחיים שלי, לימדו אותי להיות אימא, חברה, מורת ערך; ילדים שמקשיבים לי ולא פעם מציבים בפניי מראה ודורשים תשובות. הם האור שבחיי, המגדלור המסמן לי את חוף המבטחים. מהם למדתי על מהות החיים, על עיקר וטפל, על הדאגה האין-סופית ועל הנחת שבגידול אהובים. אני נשואה לזהר, חברי, שותפי ואהובי מנערות, האיש שלימד אותי ויתור מהו, קבלה, הכלה ואת ההבנה שחוזק הוא לא כוח וששקט הוא עוצמה. ממנו למדתי אהבה, חברות ושותפות גורל.

נולדתי במשפחה שיש בה הכל מכול. ספגתי מסבתא מרים, אישה שקטה ואסרטיבית בדרכה, אם שכולה, שהתכנסה אל ביתה באבלה ולא יצאה משם; סבתא שדאגה לנו, רדפה אחרינו עם צלחת אחת גדולה ודחפה אוכל בכף לכל המזדמן בדרכה, את אותה הכף לכל אחת ואחד מאיתנו, לא משנה מה גילו. גם כשבגרנו המשיכה במשימה, פעם לנו ופעם לילדינו, ולא קיפחה את בני ובנות זוגנו המבועתים. אין דבר כזה "לא רוצה" או "אני שבעה". הכי פשוט היה פשוט לפתוח את הפה ולאכול. ככה למדתי פשטות, יופי, עממיות, דאגה, משפחה ואכפתיות מהי. אותה סבתא ישבה מול הטלוויזיה, ולמרות שלא ידעה קרוא וכתוב או שפות פרשנה לנו את כל התוכניות ואת כל הסדרות בידענות, תוך הצהרות וסיכומי דעה: אל תסתכלו עליי בצורה כזאת, אני יודעת מה הם אומרים. ואנחנו - אהבנו והאמנו לה. ככה למדתי את מיומנויות הקריאה מתוך הדברים בלי לקרוא, להקשיב סביב לכל הקולות, לכבד ולהתייחס לאדם ולא לתואר.

סבתא, שהכניסה הביתה את כל אלו שלא היה להם בית מחבק, את כל המוזרים של רחובות, האכילה אותם, טיפלה בהם, דיברה איתם והרגיעה אותנו כשפחדנו מהם, לימדה אותנו להכיר ולקבל. ככה למדתי על אנשים מיוחדים ועל נתינה וחסד. סבתא, שאמרה כל מה שהיא חושבת, וכשהייתה לה ביקורת, היא הייתה אומרת לי אותה בחדות ובלי להתבייש, אבל רק שיעז מישהו אחר להגיד לי את אותם דברים - היא הייתה קופצת ומגנה עליי. ככה למדתי לשמור על משפחה, לבנות אמון, להגן וערבות הדדית.

ספגתי מסבתא נעמי. חתיכת סבתא הייתה הסבתא הזאת. ילדה שעלתה ארצה מתימן, אחרי שהתייתמה מאביה, בדרך-לא-דרך היא הגיעה ארצה, בימים מתחבאת ובלילות צועדת בשיירות, עושה את הדרך במחשבה שהיא איבדה את המשפחה שממנה הופרדה, וזוכה, כנגד כל הסיכויים, לפגוש אותם בארץ. ממנה למדתי אומץ מהו - ילדה שבמקום ללמוד יוצאת לעבוד במשקי הבית אצל האיכרים ברחובות, אבל לא מוותרת על הרצון להתקדם וללמוד. היא למדה אנגלית. עד היום אני מחזיקה אצלי בבית את המחברות שלה, שורות ודפים שבהם היא תרגלה כתיבת A, B, C, משפטים ומכתבים. היא דיברה יידיש שוטפת. ככה דברו אצלנו בבית כשלא רצו שנבין - כן, למרות הצבע - ולימדה את עצמה מחשוב, ואפילו עשתה את כל הפעולות מול הרשויות במחשב, ותודו שזה מורכב. ממנה למדתי שרק אני יכולה להגביל את עצמי, ושאין עבודה שלא מכבדת את בעליה.

סבתא הייתה פעילה פוליטית - בארצי, במוניציפלי. היא הייתה ממובילי המאבק של עובדי נמל אשדוד, חברת ציר, חברת קונגרס ועוד הרבה פעילויות שלא יספיק לי הזמן לפרט. היא לא הפסיקה ללמוד. אחרי גיל 80 הראתה לי בגאווה את תעודת "מוסמכת גישור" שקיבלה, וכבר חשבה על הפרויקט הבא. היא לא הרשתה לי להגיד רק את המילה "קשה". מותר היה לומר שקשה ובכל זאת הצליח. ממנה למדתי שאין גיל לרצון להגשים, שאף פעם לא מאוחר מדי ואת ערכי האחריות, האמונה הדבקות בדרך וההגשמה.

היא ליוותה נשים ולימדה אותן זכויות ועצמאות: איך לפתוח חשבון בנק, מה מגיע להן מהמדינה, לדרוש שוויון ולחלום, בדיוק כפי שלקחה אותי כנערה צעירה לבנק לפתוח חשבון ולהסביר לי שמכספי הבייביסיטר ושטיפת הבתים חצי הולך לבזבוז, כמו שהיא הייתה אומרת, וחצי - לחיסכון. ממנה למדתי העצמה נשית ועצמאות. היא נסעה באוטובוסים לכל מקום שגרתי בו לשמור על הנינים שלה, תמיד עם סירים. קמה לפניי, הולכת לישון אחריי ואף פעם לא נראית עייפה. ממנה למדתי מסירות מהי.

אבא שלי היקר, נפתלי, נפטר לפני שנה. הוא לימד אותי לשמוח, לצחוק, להסתכל לחיים בעיניים ולהגיד: תנסו אותי. מה שלא קרה, הוא תמיד ראה את הצד הטוב. גם כשנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ואושפז לחודשים בבית חולים בלי יכולת אפילו לחבק אותנו, הוא חזר כמנצח את הגורל. אבא לימד אותי לאהוב את החיים ולהילחם עליהם. אבא הסתכל וראה הכל - לא היה אפשר להסתיר ממנו כלום - ותמיד ידע לקבל, גם כשלא הסכים. כמו החלילן מהמלין, כולם הלכו אחריו, צחקו, נהנו מתשומת הלב, החיבוק, הרגישות והמון האהבה שפיזר סביב. אבא חיבר שירים שכל השבט שלנו שר כהמנון, המציא בדיחות, משחקים. בכלל, אבא הוא הגיבור הפרטי שלי. ככה למדתי שאהבה, משפחה, הושטת יד לעזרה והתבוננות הם המהות.

אימא שלי, אילנה, שנמצאת פה איתנו, הייתה הצד הסמכותי בבית - מישהו היה צריך להיות כזה כשיש לך שותף פיטר פן; מורה ומחנכת שכמו תלמידיה, גם אנחנו קבלנו דרך ערך, הגדרת סדר-יום, לימודים, מנוחה, לקרא ספר, עזרה בבית, ייצוגיות, אחריות, הצגת תנאים, עמידה ביעדים. תופסת את כולנו כשלפעמים דברים בורחים ומחזירה אותנו למסלול. ממנה למדתי למידה, אחריות, רצינות, מחויבות והתמדה. כשאבא חלה היא פשוט עברה את כל המסלול איתו, טיפלה בו ונלחמה על הבריאות שלו עד יומו האחרון. הם היו יחד באש ובמים. ממנה למדתי מסירות מהי. הם יצרו לנו בית וגידלו חמישה ילדים - אני הבכורה ואחריי מתי, מאיה, עידו ואמרי, כל כך דומים וכל כך ייחודיים, כל אחד בדרכו.

וזהר הוא העוגן שלי, האיש שאיתי לכל אורך הדרך. כולם יודעים שאין נירה בלי זהר, ועם האיש הזה, שהוא גם סלע יציב ומואר וגם רך כמו ספוג, בניתי את ביתי, גידלתי את ילדיי לחוות איתם, ולא פעם לטעות איתם, וימים יגידו אם הצלחתי גם ללמד ולהקנות. בנינו את ביתנו בקיבוץ כפר עזה שבעוטף, ושם מתחנך הדור השלישי שלנו - הנכד שלי גפן. זה כמעט המשך ישיר להיותי בתנועת נוער ובהגשמת נח"ל, נוער חלוצי לוחם.

בחרתי להאריך ולשתף כי אני מאמינה שמילותיה של זלדה, שכל אחד מאיתנו יוצר את שמו, הן המהות פה - לכל אחת ואחד מאיתנו יש שם שנתנו לו אביו ואימו: "לכל איש יש שם / שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו - - - ונתנו לו כתליו // לכל איש יש שם / שנתנו לו המזלות / ונתנו לו שכניו // לכל איש יש שם / שנתנו לו חטאיו / ונתנה לו כמיהתו // לכל איש יש שם / שנתנו לו שונאיו / ונתנה לו אהבתו // לכל איש יש שם / שנתנו לו חגיו / ונתנה לו מלאכתו".

אני מאמינה כי היכרות זו, גם אם במעט, הכרחית כדי שנדע מיהו האדם שאיתו אנו יושבים במליאה, בוועדות, בייצוג אזרחי המדינה. היכרות זו חשובה גם לכל אזרחי המדינה, אשר זכותם לדעת בידי מי הופקדה האחריות הגדולה לשמור על ביטחונם, חוסנם ועתידם.

ועכשיו, כשאנחנו מכירים פחות או יותר, אני רוצה לשתף אתכם מדוע בחרתי בגיל 54 - ואני מעגלת כלפי מטה - לשים פעמיי לכנסת ולפעול מבית זה. כאלוף משנה במילואים וביטחוניסטית אני מחויבת להשגת ביטחון, ורוצה לוודא שבכל רגע ייעשה הכל כדי לשמור על קיומנו ולחייב את המדינה להיערך למתן מענה במצבי החירום שעלולים לסכן את אזרחיה. כתושבת עוטף עזה אני רוצה לפעול למען הלוחמים החלוצים, אנשי המגל והחרב, האזרחים המהווים את קו המגע של מדינת ישראל. למענם אפעל להשגת החוסן והפיתוח האזורי שהמדינה מחויבת בהסכם איתנו.

כחברת קיבוץ כפר עזה אפעל לקידום החקלאות והתיישבות במרחב הכפרי ולשמירה על החקלאות כערך וכעוגן לעצמאות המדינה ולביטחונה התזונתי. כסבתא וכאימא אעשה ככל שאוכל לאפשר לדור הבא לחיות במדינה שהוא ראוי לה והיא ראויה לו, לפחות כמו שנלחמו עליה עבורי הדורות שלפנינו. כאישה אפעל לקידום נשים, לא כהעדפה אלא מתוך רצון לממש שוויון הזדמנויות ושוויון מגדרי. כאזרחית אשמור על ערכי מדינת ישראל, הקוד האתי שלנו והערבות ההדדית. אפעל להשבת הדר גולדין ואורון שאול. במעמד הזה ארצה להגיד שהיום בבוקר ישבנו בוועדת חוץ וביטחון ודיברנו על האי-טיפול בלוחמי צה"ל. יש לנו כמה חובות מוסריים בחוזה הערכי שבינינו לבין האזרחים, ובמשוואה הזאת ידנו על התחתונה. אוודא כי מדינת ישראל תעמוד בהתחייבות לאזרחיה - חיילים, נכי צה"ל, האוכלוסיות המיוחדות והמגזרים אשר חסר להם לובי בעל השפעה שישמיע את קולם.

ואי-אפשר בלי להתייחס למציאות המשוסעת והמורכבת שבה מצויה החברה הישראלית, מציאות שהיטיב לתאר משה דיין בנאום ההספד שנשא מעל קברו של רועי רוטברג. לפני 65 שנה בדיוק, בל"ג בעומר, ב-29 באפריל 1956, נחטף רועי רוטברג, חבר נחל עוז. הוא נחטף משדות הקיבוץ. הוא נחטף לרצועת עזה ונרצח באכזריות. באותו הזמן בדיוק, בקיבוצו, נערכו לחתונת ארבעה זוגות צעירים. השולחנות סודרו, החציר פוזר ברקע וההתרגשות הייתה בשיאה כשנשמע קול היריות. השעות עברו עד החזרת גופתו של רועי, מנוקרת עיניים ועם סימני התעללות, ובהמשך היום התקיימה החתונה הכי עצובה בקיבוץ.

עברו 65 שנה, והמציאות כאילו לא השתנתה. גם דברי ההספד של הרמטכ"ל דאז משה דיין ממשיכים לשקף את הלכי הרוח בחברה הישראלית: מצד אחד, הצורך לפקוח עיניים ולהסתכל נכוחה בגורלנו ובמחויבותנו להיות מזוינים וערוכים, עם ההבנה "שבלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית". אני אף חיה בעצמי את נבואתו כי "לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים". אני מסרבת לקבל את המשך דבריו כי "אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו". פה אנחנו נכנסים לתמונה, חברי הכנסת והממשלה שתוקם אמן במהרה. חובה עלינו ועליי לעשות הכל כדי לשנות נבואה זו, להיות המגל והחרב והיד המושתת לשלום - שלום פנימה ושלום החוצה - ולפעול לקידום מדיניות זו. לשם כך נבחרנו.