|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
התוכחה הנשית ביצירה הספרותית
|
התוכחה של הדודה מלכה בסיפור "תלוש" לי"ד ברקוביץ' והתוכחה של אימא רותה ברומן "עיר מקלט" ליצחק בו-נר ● תוכחה נשית מגלמת דאגה ומוסר נשיים, אך גם שבירת מחיצות חברתיות
|
ה"תוכחה" היא מצוות "עשה" מדאורייתא: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט, י"ז), אשר בה מבקש "היכול להוכיח" להשפיע על "היכול לקבל תוכחה" באמצעות שיח התוכחה: טקסט המייצג כללים אתיים והמכיל אמצעי שכנוע לוגיים ופואטיים, שמטרתו להביא לתקון התנהגותו של הנמען. במחקר זה הוצג דיון בשתי תוכחות ספרותיות הנאמרות על-ידי גיבורה (אישה): התוכחה של הדודה מלכה בסיפור "תלוש" של י"ד ברקוביץ' וזו של אימא רותה ברומן "עיר מקלט" של יצחק בן-נר. בשני המקרים נבחרה האישה כדמות המייצגת את ה"יכול להוכיח".
לשאלת המחקר, מהם מאפייני ה"יכול/ה להוכיח" כדמות נשית, בכל אחת משתי היצירות, ניתן להציג שתי תשובות: תשובה אחת, על-פי ריבקין וריין (Rivkin & Ryan, 1998), מדגישה את האחריות המעשית ואת הדאגה לזולת כמאפיינים של המוסר הנשי. ניתן לראות כי הן הדודה מלכה והן אימא רותה מייצגות בדבריהן מאפיינים אלו: הדודה מלכה מבקשת להביא לכך שד"ר וייניק יהיה גם "דוקטור" וגם "אח", ויפעל להצלה מיידית של אחיו הגוסס. תוכחתה של אימא רותה מבטאת את רצונה, שמי שאשם בגורל בניה שמתו במלחמה ובגורל הבנים כולם, ייטול אחריות על המעשה ויודה באשמה.
תשובה נוספת לשאלת המחקר מבוססת על תפיסתה של סיקסו (Cixous, 1981) לגבי "הפרקטיקה של הכתיבה הנשית", המתאפיינת ככתיבה השוברת מחיצות של מעמד ושל סמכות ומנגנונים אוטומטיים על-ידי דמויות שוליים, "ששום סמכות לעולם לא תוכל להכריען" ועל-ידי כתיבה "השוברת מחיצות של מעמד ושל דרכי שיח קיימות ואולטימטיביות". ה"תוכחה" של אימא רותה, יותר מזו של הדודה מלכה, מאופיינת בפרקטיקה זו: אימא רותה מציגה את עצמה כדמות שוליים, כ"קטנה" מול "גדול". היא יוצאת כנגד מנגנונים אוטומטיים וכנגד השיח האולטימטיבי של החברה הישראלית, המאמצת סיסמאות אידאולוגיות לגבי המלחמות ("אין בררה") ולגבי הנוער ("מיטב הנוער") מבלי לאפשר ל"קול אחר" להישמע. בתוכחה של הדודה מלכה לא מצאנו מאפיינים אלו. לפיכך נראה שהצבת האישה בדמותו של "היכול להוכיח" בשתי יצירות אלו היא בעל משקל ומשמעות חשובים לגבי הדיון במושג "מוסר נשי" ולגבי השינוי בתפקידה ובמעמדה המסורתי של האישה בספרות העברית/הישראלית.
|
|
- דן, י' (1975). ספרות המוסר והדרוש. הוצאת כתר: ירושלים.
- Cixous, H. (1981). The laugh of the Madusa. In E. Marks & I. Courtivron (eds.). New French Feminism: An Anthology. Brighton: Haevester, pp. 245-264.
- Rivkin, J. & M. Ryan (1998). Feminist paradigms. In J. Rivkin & M. Ryan (eds.). Literary Theory: An Anthology. Malden: Blackwell, pp 527-532.
|
|
|
אוניברסיטת בר-אילן והאגודה הישראלית לחקר שפה וחברה;
תקציר - הוכן עבור הכנס הבין-תחומי השני בנושא שיח ומגדר בישראל (03.02.09)
|
|
| תאריך:
|
03/02/2009
|
|
|
עודכן:
|
03/02/2009
|
|
ד"ר שרה האופטמן
|
|
התוכחה הנשית ביצירה הספרותית
|
|
|
הרצאה זו היא חלק ממחקר שבדק את סיפוריהם של 14 גברים שרצחו את בנות זוגם או ניסו לעשות זאת. הסיפורים נותחו מבחינה תוכנית, מבחינה מבנית ומבחינה לשונית במטרה לגלות כיצד המספרים יוצרים סיפור המַבנה מציאות חדשה לאחר הרצח, מציאות שבה הם, הגברים, הם הדמויות החיוביות בסיפור, ואילו בנות זוגם, הנשים, הן הדמויות השליליות בו, וכיצד הם מסבירים את מעשה הרצח. אנשים נדרשים לתת הסברים לפעולותיהם כאשר הן נראות בעיני אחרים בלתי הגיוניות או סוטות (Mills, 1940). ה"סוציולוגיה של השפה" עוסקת בין השאר במכניזם שבאמצעותו סוטים מסבירים את פעולותיהם לאחרים ולעצמם. אדם יכול להודות במעשה שעשה אך לנטרל את אשמתו בשתי צורות עיקריות (Austin, 1961:124): א. באמצעות הצדקות (justifications), לקבל על עצמו אחריות למעשה, אך להכחיש את המשמעות השלילית שלו, הצדקות לדוגמה: מקריות, הכחשת הנזק, הכחשת הקרבן, גינוי המגנים, מחויבות לאדם או לעניין אחר (Sykes & Matza, 1957); ב. באמצעות תירוצים (excuses), להסכים שהמעשה שלילי, אך להכחיש, במידה זו או אחרת, אחריות למעשה. אפשרויות של תירוצים: אי ידיעה, דחף שאינו בר כיבוש, שיקול מוטעה, חד פעמיות (Scott & Layman, 1968).
|
|
|
|
|
בשנים האחרונות מערכת החינוך רואה בלימודי מגדר נושא בעל ערך רב, כי הוא מאפשר למידה של נושאים הקשורים לבניית זהות אישית, מקצועית ואזרחית בחברה דמוקרטית הרואה בשוויוניות ערך מרכזי. כמו-כן, בחינת תפיסות של סטודנטיות בהכשרת מורים את דמות האישה והמנהיגה מאפשרת שיח אקדמי וערכי בנושאים חברתיים וחינוכיים, שכיום היא נעדרת מתוכניות הלימודים בבתי-ספר ובמכללות להכשרת מורים (בן פרץ, 2002; גלעד, 2007Bass, 1990 ;).
|
|
|
|
|
בשירה של נעמי שמר "ולס להגנת הטבע" מתארת הדוברת את הנרקיסים והכרכומים המוגנים מקטיף. בהשוואה לפרחים מצבה עגום, כיוון ש"רק עליי אין החוק משגיח, רק עליי איש אינו שומר". בהמשך עורכת הדוברת השוואה נוספת בין האיילות המוגנות על-ידי איסור על צייד בעוד שהיא חשופה - "רק עליי עוד לא שמו שלט מסביב אין לי כל גדר". בשיר זה מבטאת הדוברת קנאה בטבע השמור ותחושה של חוסר ביטחון ורצון להיות אף היא מוקפת גדרות מגן.
|
|
|
|
|
קהילות וירטואליות של אימהות הן מקום התכנסות של "השבט" האימהי מזה זמן מה. הקשרים הנוצרים ברשת כבר אינם רק "וירטואליים" (Smith & Kollock, 1999). אמהוּת היא רכיב מרכזי בזהות של נשים בכלל, גם לאחר המהפכה הפמיניסטית (Bassin, Honey & Kaplan, 1994) ובישראל במיוחד (פוגל-ביז'אוי, 1999). המחקר הנוכחי בחן את האפשרות להשתמש במדיום החדש לאתגור, לבחינה ולהרחבת התפקיד הנשי, המזוהה לעתים עם הנשיות כולה. במוקד המחקר הנוכחי קהילת אימהות, המאופיינת בגישה חשדנית כלפי הממסד הרפואי ונושאת את דגל חופש הבחירה בתהליך הלידה ובלידות בית. המחקר בוחן עד כמה סדר יום זה, המבטא תפיסות חתרניות או שוליות, יוצר שיח חדש עבור אימהות.
|
|
|
|
|
השיר ירושלים של זהב, מנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, נכתב בידי אישה (נעמי שמר), הושר במקורו על-ידי אישה (הזמרת שולי נתן) והוא נסב על אישה מטפורית (העיר ירושלים המואנשת כעין יפהפיה נרדמת). יתרה מזאת, "ירושלים של זהב" הוא כינוי לחפץ נוי נשי, תכשיט, כמותו נתן רבי עקיבא לרחל אשתו (מסכת כתובות). במקורו נכתב השיר עבור החלק הבלתי-תחרותי של פסטיבל הזמר והפזמון תשכ"ז (כלומר, החלק "הרך", "הנשי" של הפסטיבל). על אף העובדה שהדובר השירי הוא זכר, מבטאים שלושת בתיו הראשונים מקבץ של הוויות "נשיות" (בהבדל מפעולות פיזיות, "גבריות"): חלימה, דיבור, שירה, נגינה וסינסתזיות [עירוב חושים]. הלחן האִטי והאלגי משקף או מבטא שורה של הלכי רוח ומצבי נפש, שמבחינה סטריאוטיפית ניתן לסווג אף אותם כ"נשיים": רוך, חולמנות, ערגה וגעגוע.
|
|
|
|
|
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
