מאבק בין מתחרדלים לליברלים

הטור של דן מרגלית ב"ישראל השבוע" המוסף השבועי של ישראל היום עוסק באינספור מלחמות ‏התרבות עם הארומה המשוסעת (מלשון שסעים: השסע הדתי/חילוני, מזרחי/אשכנזי) שפקדו אותנו השבוע: ‏מרגלית סבור שהצנזורה של פרופ' יולי תמיר, נשיאת שנקר, על ציור העירום של איילת שקד הייתה פסולה, ‏ושדווקא מניעת התקציבים מן הסינמטק, בעקבות ערב ההוקרה לסרבנית הגיוס תאיר קמינר, הייתה ‏מוצדקת. ‏

את הציונים שמחלק מרגלית לכל מקרי הצנזור/נזיפה במפקד תחנת רדיו/מהומה תקשורתית בגין התבטאות ‏זו או אחרת, ניתן לקרוא בטור שלו, ולהסכים או לא להסכים (ואיכשהו נטיתי שלא להסכים, כמעט להכל).‏

פרשת יגאל לוינשטיין לטעמו, היא בכלל ביטוי לפיצול בתוך העולם הדתי לאומי, בין המתחרדלים, מחד-גיסא, ‏לבין הליברלים, מאידך. זהו, לטעמו, ויכוח פנים מחנאי (המחנה הדתי לאומי) על אופיו העתידי של המחנה, ‏בעקבות הקדמה הבלתי נמנעת.

לדעתו, גם הויכוח המזרחי-אשכנזי הוא בכלל דיון דתי-חילוני, ביסודו (גם ‏אם המסווה שלו אחר), שכן הציבור הדתי צריך להתמודד עם הקדמה, ועם כך שלהלכה שנכתבה לפני ‏אלפיים שנה כמעט, אין תשובות שיכולות להלום עולם עם מורכבות טכנולוגית, אשר כותבי ההלכה לא יכלו ‏לשער בדמיונם כי יתקיים ביום מן הימים.‏

את הטור שלו מסיים מרגלית במחמאה להתנהגותו למופת של ביבי (בנימין נתניהו), שאינו מכפיש את ‏התקשורת, הגם שמתקיימת, מטעם היועמ"ש ד"ר אביחי מנדלבליט, "בדיקה" בעניינו. זאת לעומת הילד ‏הרע בסיפור, אהוד אולמרט, אשר לטענת מרגלית, הכפיש את כולם כשנחקר, או לדברי מרגלית:‏
‏
"כדאי להשוות זאת ללשון הביבים שנקט אולמרט נוכח חוקריו בשלב המקביל - מיכה לינדנשטראוס ומשה ‏לדור ויעקב בורובסקי והפרופסור ירון זליכה. סגנון הוא שם המשחק".‏

כמה הערות לדן מרגלית:

א. אולמרט היה חבר שלך בעבר, ואינו עוד, נכון? ‏

ב. ביבי, הוא סוג של בוס-העל שלך בביביתון שבו אתה עובד, נכון?‏

ג. ביבי לא מקלל כעת, ולא מכפיש, ולא טוען שהוא נרדף על-ידי התקשורת. גם אם טענותיך נכונות (ורק אם ‏אקרא את כל עיתונים יום יום במשך כמה חודשים ברציפות יהיו בידי נתונים סטטיסטיים), האם לא עלה ‏בדעתך, שהוא שומר על מוצא פיו, משום שיש לו נשק אפקטיבי יותר, בדמות חיסול התקשורת? ‏

שהרי הוא שר התקשורת, וחתום על הסכם עם כל חברי הקואליציה, שאלו יצביעו עימו בנושאי תקשורת, ‏והוא ממנה את מקורביו לנהל גופי תקשורת, וכו' וכו' וכו'.... שלא לדבר על כך שב-1999, כשהוא הפסיד את ‏הבחירות לאהוד ברק, הוא הבטיח לחזור, וגם לשנות את פני התקשורת. כתבו על זה בכל המוספים של ‏העיתונים הגדולים - בן כספית כתב על זה במעריב, יוסי ורטר בהארץ. ורק דן מרגלית מישראל היום ‏לא כתב. ‏

התשובה לשאלה מדוע דן מרגלית אינו מאזכר זאת, היא ברורה מאליה. מצד שני, גם מובן מאליו מדוע ‏בידיעות אחרונות לא תומכים בהצעת החוק של מיקי רוזנטל, לשקיפות בתוכן שיווקי (ידיעות אחרונות ‏גדוש בתוכן שיווקי ממש כמו שוופל בלגי עם 78 כדורי גלידה גדוש בקלוריות). ‏

הם מתרצים זאת בכך שאם ביבי תומך בהצעה, אז ההצעה פסולה מיסודה, אבל זה לא נכון: ההצעה ראויה ‏לחלוטין, גם אם ביבי תומך בה. תוכן שיווקי בעיתון, הוא גרוע יותר מאשר מה שולדימיר פוטין עושה ‏ברוסיה לעיתונאים: שם לפחות הפגיעה בחופש העיתונות גלויה. כשאדם פותח עיתון, הוא צריך לדעת אם ‏הוא נתקל בפרסומת מעצבנת או קורא ידיעה עיתונאית. ובידיעות אחרונות ההטעיה של הקוראים חמורה, ‏ופוגעת בקודש הקודשים של חופש העיתונות. ובאמת לא ביקשו מהם להפסיד את השלמונים של התוכן ‏השיווקי, רק לציין שזה תוכן שיווקי, וזאת בכדי שהקוראים שזמנם יקר, לא יטרחו לבזבז אותו על ‏פרסומות במסווה של "עיתונות".‏

עולם כמנהגו נוהג, ובעל המאה (או המילארדים, במקרה של שלדון אדלסון) הוא בעל היכולת לצנזר ‏הדיעה/לעודד את הכתבים שלו לכתוב דעה הקולעת ל"רוח המפקד". גם ב"ידיעות" וגם בישראל היום.‏