מתי טוכפלד מגן על ביבי

מתי טוכפלד מקדיש את טורו האחרון בישראל היום להגנה נחרצת על כל מה שביבי (בנימין ‏נתניהו) עושה בתחום התקשורת, ולהתנגחות בכל מי שמתנגד למהלכי-ביבי שנועדו לפורר את ‏התקשורת. ‏

הוא גורס כי התקשורת היום אינה מאוזנת, וכי גם אם יש פה ושם עיתונאים ימניים או חובשי ‏כיפה, הקו המערכתי הוא עדיין פרו כל תהליך מדיני, או כפי שטוכפלד כותב:‏

‏"האמון שלהם בעצמם הוא כמעט בלתי מעורער. הם מעולם לא היו בצד השני. הם לא יודעים כיצד ‏חשו רבים מאוד באמצע שנות ה-90, כשהבינו שממשלת ישראל מובילה תהליך מסוכן של דם והרג, ‏אבל כותרות העיתונים נצבעו כחול והופרחו בלונים ויונים. הם לא יודעים איך זה לצפות באסון ‏ההינתקות בזמן אמת, ולראות את התקשורת כולה מגויסת להוציא את התוכנית ההרסנית אל ‏הפועל. באמת, אין להם מושג. גם את כבשת הרש שעלובה שהייתה לימין באותם ימים - ערוץ 7 - ‏הם דאגו לסגור ולהעביר מהעולם. אפשר לחשוב, בסך-הכל ערוץ רדיו זניח שהם מעולם לא האזינו ‏לו ממילא".‏

לשיטתו, חוסר האיזון הבולט בכלי התקשורת מצדיק התערבות ממשלתית, כי זה מקרה חריג. הוא ‏קובל כנגד צביעותם של מי שסגרו את ערוץ 7, ניסו לסגור את ישראל היום, אך עמדו על הרגלים ‏האחוריות כשערוץ 10 עמד להסגר בשל כשליו שלו, ועכשיו מנסים להציל את השידור הציבורי, רק ‏משום שהתאגיד החדש הוא יוזמה של גלעד ארדן.‏

טוכפלד מוחה כנגד הצביעות שבניסיון סגירת ישראל היום, שכן לשיטתו, מצביעי הליכוד הרבים ‏מעידים שיש ביקוש לעמדות שמוצגות בו, ואין כל פסול בעיתון עם קו מערכתי מובהק, וזה עדיף, ‏לשיטתו, מעיתון שניתן לקנות בו כותרות תמורת בצע כסף (תוכן שיווקי). טוכפלד מביע תקווה כי ‏תאגיד השידור הציבורי החדש לא יהא שידור חוזר של רשות השידור.‏

את האמירה המקוממת של מירי רגב, שנשמעת כמו הפשיזם במיטבו, מעמעם טוכפלד, ומגן ‏במשתמע על רגב, כאשר הוא מסביר שההתקוממות של גילה גמליאל כנגד דבריה של רגב, לא נבעו ‏חלילה, מדאגה לדמוקרטיה, אלא משום שגמליאל מתחרה ברגב על תואר "הגברת הראשונה של ‏הליכוד".‏

או בקיצור, בניגוד לטורים של מרדכי גילת ושל דן מרגלית, שהם אומנם כתבי ישראל היום, אבל ‏הפגינו עצמאות מחשבתית, מתי טוכפלד כותב ומתנהג כאילו קיבל, בטרם כתב את טורו, דף מסרים ‏משלדון אדלסון. ‏