הנשיא דונלד טראמפ הבטיח לעמיתו הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן, להתערב בחקירה פלילית נגד הלקבנק הטורקי - חקירה בה הועלו חשדות נגד ארדואן ומשפחתו. כך מגלה היועץ לשעבר לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, בספרו "The Room Where It Happened". עוד חושף בולטון, כי שר ההגנה דאז, ג'ים מאטיס, מנע באפריל 2018 תגובה של ממש על שימושה של סוריה בנשק כימי נגד המורדים.

בולטון מתאר את גישתו של טראמפ כלפי הטרור המוסלמי: "מלחמתם של מחבלים מוסלמים קיצוניים נגד ארה"ב החלה הרבה לפני 9/11 ותימשך הרבה אחרי. אתה יכול לאהוב את זה או לא; זוהי המציאות. דונלד טראמפ לא אהב את זה והתנהג כאילו שזה אינו נכון. הוא התנגד ל'מלחמות אין-סופיות' במזרח התיכון, אבל לא הייתה לו תוכנית סדורה לגבי מה שיבוא לאחר נסיגת הכוחות האמריקניים והנטישה בפועל של בני ברית מרכזיים באיזור. טראמפ נהג לומר, בצורה שגויה, שכל זה הוא 'במרחק של אלפי מיילים'. אני ניסיתי לפעול במסגרת המציאות, בהצלחה חלקית".

לדברי בולטון, טראמפ צדק כאשר הסיק, שרק לחץ פוליטי וכלכלי יגרום לטורקיה לשחרר את הכומר אנדרו ברונסון, ולא הייתה לו בעיה להפעיל את הלחץ הזה למרות התנגדותו של שר האוצר, סטיב מנוחין. ארדואן הפך בבת אחת מאחד מחבריו הטובים ביותר של טראמפ בזירה הבינלאומית לאחד העוינים שבהם. בולטון קיווה, שבעתיד גם ולדימיר פוטין, שי ג'ינפינג, קים ג'ונג-און ודיקטטורים אחרים יחשפו בפני טראמפ את פניהם האמיתיות. אבל בפועל, אחרי כמה חודשים טראמפ חזר למצב "החברים הכי טובים" עם ארדואן.

למרבה האירוניה, בעוד התקשורת תיארה את טראמפ כאנטי-מוסלמי, הוא לא תפס - למרות מאמציהם של עוזריו להסביר לו זאת - שארדואן הוא מוסלמי קיצוני. בולטון מזכיר, כי ארדואן פועל במרץ למחות את המערביות שהנחיל כמאל אטאטורק, מממן את חיזבאללה וחמאס, עוין מאוד כלפי ישראל ומסייע לאירן לעקוף את העיצומים עליה. טראמפ לא קלט את זה, טוען בולטון.

"התובעים הם אנשי אובמה"

בולטון מתאר בהרחבה את השפעת פרשת הלקבנק על יחסי טראמפ וארדואן. מדובר בבנק טורקי, נגדו התנהלה חקירה מקיפה בארה"ב בחשד לעבירות בהיקף ענק, כולל הפרת העיצומים על אירן. על-פי החשד, ארדואן ובני משפחתו נהנו בעצמם מכספים מפוקפקים שעברו בבנק זה, וארדואן עשה מאמצים ניכרים לסכל את החקירה - וטראמפ התגייס לסייע לו.

בפסגת G20 בבואנוס-איירס בדצמבר 2018, ארדואן הגיש לטראמפ חוות דעת שהכינו עורכי דינו של הבנק, ובו נטען שלא הפר את העיצומים על אירן. "טראמפ העיף על זה מבט והכריז שהוא מאמין לחלוטין בחפותו של הלקבנק. הוא שאל אם אנחנו יכולים לדבר עם שר המשפטים בפועל, מאט וויטייקר, ואמרתי שזה לא ראוי. טראמפ אמר לארדואן שהוא יטפל בעניינים, והסביר שאנשי התביעה במחוז הדרומי [של ניו-יורק, הכולל את מנהטן] אינם האנשים שלו אלא אנשיו של [ברק] אובמה, בעיה שאותה יפתור כאשר יחליף אותם באנשים שלו", מתאר בולטון.

בולטון אומר ש"כל זה היה שטויות", כי התובעים היו אנשי מקצוע שהיו פועלים באותה דרך בלא כל קשר לזהותו של היושב בבית הלבן. הרושם של בולטון היה, שטראמפ מנסה להראות שיש לו סמכויות דומות לאלו של ארדואן, שכידוע אינו בדיוק השליט הכי דמוקרטי בעולם. בהמשך השיחה אמר טראמפ, שהוא אינו רוצה שיקרה משהו רע לטורקיה או לארדואן. כאשר ביקש ארדואן להסגיר את מנהיג האופוזיציה הגולה פתחאללה גוּלֶן, אמר טראמפ שהוא חושש שהלה לא יזכה לחיות יום אחד אם יוחזר לטורקיה. הטורקים צחקו ואמרו שאין סיבה לדאגה: אין עונש מוות בארצם. "למרבה המזל, הפגישה הסתיימה זמן קצר לאחר מכן; לא יכול היה לצאת שום דבר טוב מהרומן המחודש עם עוד שליט סמכותני", כותב בולטון.

מטרות סותרות בשליפה מהמותן

שבועיים לאחר מכן שוחחו טראמפ וארדואן בטלפון. לפני השיחה עדכן בולטון את טראמפ על המצב בסוריה, והנשיא הגיב: "אנחנו צריכים להתחפף משם"; בולטון חשש שהוא יאמר זאת במישרין לארדואן. בתחילת השיחה אמר טראמפ לארדואן, שהוא מתקרב מאוד לפתרון בנושא הלקבנק, הוא שוחח על כך עם מנוחין ומייק פומפאו, ושהאמריקנים ידברו עם "החתן הנהדר שלך" (שר האוצר הטורקי) כדי לפתור את הבעיה. ארדואן היה אסיר תודה.

כאשר השיחה עברה לענייני סוריה, אמר טראמפ שהוא מוכן לצאת ממדינה זו ולהותיר בידי טורקיה את הטיפול בדאעש. ארדואן הסכים ואמר שטורקיה תזדקק לסיוע לוגיסטי. "כעת הגיע החלק המכאיב. טראמפ אמר שהוא יבקש ממני להכין תוכנית לנסיגה אמריקנית, במסגרתה טורקיה תיטול לידיה את המאבק בדאעש. הוא אמר שאנחנו יוצאים כי דאעש חוסל. אמרתי ששמעתי את הנחיותיו". בסיום השיחה חזרו השניים לעניין הלקבנק, וטראמפ אמר שמנוחין יטפל בנושא. "לא היה לי ספק שטראמפ ראה את הנסיגה מסוריה כהבטחת בחירות נוספת שהוא היה נחוש לומר שקיים, כמו הנסיגה מאפגניסטן".

בולטון מדגיש, כי מבחינתו הייתה זו נקודת משבר. "הרגשתי שהנסיגה מסוריה היא טעות ענקית, הן בשל המאבק העולמי המתמשך בדאעש והן משום שללא ספק השפעתה של אירן תגבר". לדברי בולטון, ארה"ב צריכה הייתה להתייחס לסוריה במבט כולל, ולא בהסתכלות על כל מחוז בפני עצמו כפי שעשתה באותה עת. דאעש איבד את רוב מעוזיו, וכעת הדגש צריך היה להיות על בלימתה של אירן. כל זה לא נעשה.

בפועל, היו לטראמפ מטרות סותרות בסוריה: לסגת ממנה, לרסק את דאעש, להגן על הכורדים, לא לשחרר את אנשי דאעש ובני משפחותיהם שנעצרו, להמשיך את הלחץ על אירן. כל אלו נחשפו באמירות אגב של טראמפ, בהתפרצויות שלו, בשליפות מן המותן. לא הייתה לו אסטרטגיה סדורה, אלא פיסות-פיסות שאנשיו היו צריכים לנווט ביניהן כדי להגיע לתוצאה הרצויה - טוען בולטון. הוא עצמו והרמטכ"ל דאז, ג'וזף דנפורד, (כמו רבים אחרים) חששו בעיקר שדאעש יחזור וישתלט על האיזורים מהם סולק ושוב יהפוך אותם לבסיס לפעילותו הרצחנית.

ארה"ב לא הרתיעה את אסד

בתחילת ספרו עוסק בולטון בהרחבה בתגובה האמריקנית למתקפת הגזים של משטר אסד על העיר דומה באפריל 2018. תחילה דומה היה, שטראמפ מאמץ את הנוסחה הנכונה: מתקפה משולשת בשיתוף עם בריטניה וצרפת, תוספת של לחץ כלכלי ודיפלומטי, ומאמץ מתמשך ולא חד-פעמי. טראמפ אפילו הנחה את בולטון להופיע כמה שיותר בטלוויזיה ולתקוף את אובמה, אשר בניגוד לאזהרותיו - נמנע מתגובה צבאית על השימוש הסורי בנשק כימי.

בפועל, אומר בולטון, מאטיס והפנטגון תמרנו את טראמפ להסתפק בתקיפה בודדת של הבסיס ממנו בוצעה המתקפה הכימית. מנוחין תמך במאטיס, "למרות שלא היה לו מושג על מה הוא מדבר". השגרירה דאז באו"ם, ניקי היילי, הזכירה שבעלה משרת במשמר הלאומי ולכן יש להשתדל להימנע מאבידות בנפש. מאטיס סירב לפרט את המטרות באוזני היועץ המשפטי דאז של הבית הלבן, דון מק'גאן, למרות שהלה ביקש את המידע רק לצורך הניתוח המשפטי (ולא כדי להתערב בעניינים לא-לו, כמו מנוחין והיילי - מעיר בולטון).

בינתיים הזמן חלף ועבר, למרות שהיה ברור שהתגובה חייבת להיות מהירה ככל האפשר כדי שתהיה אפקטיבית. טראמפ שינה את דעתו מספר פעמים, ובשיחות על נושא סוריה היה מדלג לנושאים אחרים - כמו למשל ביקורת על גרמניה ועל עלות הבסיסים האמריקניים במדינות ערב. אבל בסופו של דבר, הוא אימץ את התוכנית המוגבלת של מאטיס, אשר לא הרתיעה את אסד: הוא המשיך להשתמש בנשק כימי.