אז (אוי) מה היה לנו

על מה התווכחנו? מעט על הרפורמה המשפטית ויותר על זהותנו, כמיטב המסורת של עמנו. מערכת המשפט מבקשת לעצב את זהותנו. היא עושה זאת באמצעות פסקי דין שנויים במחלוקת שאינם נוגעים לחוק הכתוב אלא לתורה שבעל פה שכל שופט הביא עימו. מחצית מהציבור הכללי (רוב הציבור היהודי) רוצה שביהמ"ש ישאיר את ההכרעה לכנסת. הגענו מ-70 גלויות עם תפיסות עולם מגובשות כמעט בכל דבר. אם לא מדובר בעבירה על החוק, ההכרעה צריכה להתקבל בתוכנו, כלומר באמצעות נבחרינו. דמוקרטיה.

דומה שחלק מהזועקים "דמוקרטיה" לא התכוון לשלטון הרוב אלא להכרעה של מיעוט בעל זכויות יתר. אצלם רוב ההון, רוב התפקידים הבכירים, רוב הקצונה הבכירה, האקדמיה, המערכת המשפטית. אלו מערכות שאין בהן בחירות, והקידום בסולם הדרגות נקבע בידי יחידים שעל-פי רוב מקדמים מי שחושבים או נראים כמותם. את האנומליה הזאת ביקשו אזרחים מתוכנו לשנות באמצעות כללי רוב ומיעוט, ואז גילו שאינם רשאים לעשות כן, מפני שהם לא ראויים.

רוב השיח שנתקלתי בו סירב להתנהל על פסים רציונליים. עוצמת הרגשות, העלבון, הזעם והתיעוב הכתיבו כמעט כל משפט. הדבר בלט אצל אנשים שדיון רציונלי הוא בדרך כלל מטה לחמם. רוב הזמן האשימו אד הומינם (לגופו של אדם) ופחות אד פקטום (לגופן של עובדות). הכתיבה לא הציגה מורכבות אלא מניכאיזם, כלומר חלוקה בינארית פשטנית לבני אור ובני חושך, וכינויי גנאי שסגרו את הדיון בטרם התחיל. אלה שהספק אמור להיות כלי עבודתם שללו אפשרות שמא יש אמת גם (לא רק!) בצד השני. כלפי בני חושך שראוי לקדש עליהם מלחמת עולם, לא ייתכן להודות שיש משהו בטענותיהם.


16 שנים קודם לאורוול פרסם האקסלי את ספרו הנבואי "עולם אמיץ מופלא" על חברה (פסוודו) ליברלית שבה כולם חושבים אותו הדבר. בחברה כזאת החזית השחורה האחידה שולטת. החושבים אחרת חיים כאנוסים.


ואז החל פקק הנבואות האפוקליפטיות להשתחרר. כותבים התחרו על גודל החזות הרעה שהם צופים לנו, לאחר שתצומצם עילת הסבירות. ומשעה שניתנה הרשות לדמיון להשתולל, שוב אינו מבחין בין אמת לשקר ובין מה שקרה בפועל (העברת חוק לא מרכזי) לבין התיאור האפוקליפטי (סוף המדינה והיקום). ברשת BBC שאלו אותי בראיון אם לאחר ההצבעה ישראל תהפוך לתיאוקרטיה. הם שמעו זאת מדוברים ישראלים שעלו לפניי.

הפסיכוזה לא נעצרה אצל נבחרי הציבור. הרשומות המתלהמות כללו ביטויים סופניים שאיחלו דם ואש וגופרית מן השמיים לתומכי הרפורמה. כתבתי לכמה שלא מדובר בדמויות קומיקס אלא בחברים שלהם. האם הם מתכוונים להכניס גם אותם לתופת של דנטה, להיענש על דעותיהם?

ביום שאחרי ההצבעה קנו מתנגדיה עטיפות שחורות לכל העיתונים שבהן בישרו על "יום שחור לדמוקרטיה הישראלית". קיבלנו שיעור ביחסים הנכונים: קול אחיד נגד בחירת ההמונים. להזכירנו: קודם להצבעה חלק ממשרתי המילואים - במיוחד טייסים ואנשים ביחידות מיוחדות - איימו לא להתייצב לשירות. משמעות הדבר הייתה ניסיון להכניע את הממשלה לקבל תכתיב מאנשי צבא שהחליטו כי דעתם שווה יותר. מדובר בהפיכה צבאית שקטה, כלומר היפוך התפקידים במדינה דמוקרטית בין הצבא לממשלה. מרגע זה גם אלה שתמכו בכל מאודם בפשרה סברו שאסור לסגת, ומוכרחים להצביע בעד החוק. אחרת ייקבע תקדים מסוכן שבו קבוצות לחץ סוחטות את הממשלה לעשות את רצונן. ההצבעה בכנסת הוציאה את האוויר מבלון ההפיכה הזאת והחזירה מעט מכבודה של הדמוקרטיה.

לזה לא היה זכר בחזית העיתונים. המודעה ביקשה להשחיר את יומם של האזרחים שתמכו בתיקון עילת הסבירות, ולהציגם כציבור חשוך ונבער הפוגע בדמוקרטיה. החזיתות האבלות נועדו לייצר דמורליזציה, כאילו תומכי הרפורמה ביצעו פשע איום ונורא ולא הליך חקיקה לגיטימי. נכון, בראש החזית המושחרת נכתב בקטן שזו מודעה. זה לא משנה. השחור האחיד הוציא מגבולות הלגיטימציה חצי מהעם. גם זה תקדים, לאחר 75 שנות עצמאות.

בעיני רוחי ראיתי את אלדוס האקסלי קם לתחייה. רבים מכירים את "1984" של ג'ורג' אורוול שפורסם ב-1949, ותיאר את הדיסטופיה הקומוניסטית כפי שהוא הכיר אותה מבריה"מ של זמנו. אבל 17 שנים קודם לכן פרסם האקסלי את ספרו הנבואי "עולם אמיץ מופלא", שתיאר דיסטופיה של חברה (פסוודו) ליברלית, דמוקרטית לכאורה, שבה כולם חושבים אותו הדבר, וכל החושב אחרת מהמקובל נחשב סוטה ואויב המשטר. בחברה כזאת לא צריך תכתיב מהשלטון, החזית (השחורה) האחידה שולטת בתקשורת ובאקדמיה ובמקומות נוספים. החושבים אחרת חיים כאנוסים. אני מכיר חלק מהם.

כל הצעות הפשרה הפומביות (אדגיש: הגלויות!) באו רק מצד תומכי הרפורמה המשפטית. בטורים אלה קראתי לפשרות מרחיקות לכת כדי להרגיע את המצב. אבל ההנהגה הפוליטית של האופוזיציה לא הציעה שום פשרה קונקרטית (לא קריאות מעורפלות "לשבת בבית הנשיא", כבר ישבנו), כזאת שתרַצה את הצד השני, שהרי זה משמעה של פשרה, לא הכנעת האחר על ברכיו.

מאחורי הקלעים הסכימו מנהיגי האופוזיציה לפשרות. מדוע לא התייצבו באומץ והציעו אותן בגלוי? הנה סיבה אפשרית. אחת ממנהיגות המחאה צייצה אזהרה (וכמוה שוחררו טקסטים דומים): "זוהי קריאה לכל הצ'מברליינים הפוטנציאליים של המחנה (בוז'י, גנץ, לפיד) - פשרה בפני עצמה אינה ערך. אל תתפשרו על הערכים של העם הנפלא הזה. זמן ההכרעה הגיע...".

אם צד אחד מושווה לרה"מ הבריטי שחתם על "הסכם שלום" עם היטלר שהוביל לפריצת המלחמה, בצד השני נמצא אתם יודעים מי. כיצד יעזו להתפשר עם בן דמותו של ההוא שאין לנקוב בשמו? לו הסכים מנהיג כלשהו לעשות זאת, היה מותקף עד כליה בידי מובילי המחאה והם היו משחיתים את מעמדו ואת תדמיתו בקרב בוחריו.

האיום נגד פשרה הזכיר לי קטע מסיפורי החורבן בתלמוד (גיטין, נו ב): "אבא סיקרא (אבי הפגיון!) ראש בריוני ירושלים, בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי היה. שלח לו (ריב"ז): 'בוא אלי בחשאי'. בא. אמר לו (ריב"ז): 'עד מתי אתם עושים כך וממיתים את העולם ברעב?'. אמר לו (אבא סיקרא): 'מה אעשה? שאם אומר להם דבר - יהרגו אותי'...".

עכשיו, אחרי החקיקה וממחרת תשעה באב, יש לשבת ולהגיע לפשרה. המחלוקת העקרונית היא לגיטימית, למרות הניסיונות לצייר אותה כמחלוקת בין בני אור ובני חושך. כך היה ערב החורבן בירושלים. למדנו את הלקח. אחרי החורבן החליט רבי יהודה הנשיא להכניס לקודקס המשפטי המקיף שחיבר - המשנה - גם את דעות החולקים, למרות שההלכה לא הייתה כמותם. הייתה פה אמירה עקרונית בזכות ריבוי הדעות והמחלוקת, כל זמן שהיא לשם שמיים. האתוס הזה הוא חלק מסוד קיומנו בהיסטוריה, והוא ממש לא סיבה לפירוד. נחמו נחמו עמי.