אנשים מתגעגעים לעצמם

אנשים מתגעגעים לאהבות, לחלומות, לזיכרונות, לרגעים, ללטיפה, לחיבוק, לנשיקה, לריח, לחיוך, לדמעה, לחיים שהיו, שישנם, שיהיו, מתגעגעים לחיים ולמתים, לדשא, למיטה, לבית, למקרר, לציור, לגיטרה, לטלית, לספר הקריאה, לתבשיל, לפרח, לתורנות, לשמירה, לביטחון, לתקווה, אנשים מתגעגעים.

אנשים מתגעגעים, להורים, לסבים ולסבתות, לנכדות, לבן הזוג, לרעייה, לחבר, לחברה, לבית, מתגעגעים לקהילה, לסודות, ללחישות, לשבילים, לפרצופים, לצחוקים, לבכיות, מתגעגעים כבר חמישה ומשהו חודשים לקיבוץ שנשרף, לדשא שהתייבש, לקירות הזועקים, לקודש שחולל, לבית המחורר מכדורים, לגן שציוריו הוכתמו בדם, לחדר האוכל הדומם.

אנשים מתגעגעים לבית, לעצים ולפרחים, לרוח הקיבוצית לרוח העירונית, לרוח המושב, לרוח היישוב, לרוח שהוכתמה בזעם השנאה ונפלה שדודה בחבל ארץ יפה כל כך, פורח כל כך, חבל חנק המשווע לנתיבי אויר ותקומה, תחייה מחדש.

אנשים מתגעגעים לאנשים, למכרים, לחברים, לבני משפחה, לפרצופים מתחנות חיים שונות שנעלמו ביום אחד, שנותרו כזיכרון, חלקם היו למראות זוועה המלווים בכל לילה, חלקם היו מושא לתפילה לשחרורם, חלקם היו ללא נודע, לנעלמים שאין יודעים אם חיים או אינם, חלקם נותרו אנדרטה אילמת מבועתת למראות, לתוצאות, לזוועות האדם.

אנשים מתגעגעים לבנים ולבנות, חללי המלחמה, לגיבורי האומה, לאריות שנחשפו לאחר שבשגרת היום היו אנשים רגילים, כאלה העומדים בתור לבנק, הרוקדים בהופעות זמרת אהובה, המתכננים את הטיול הגדול, המתקשרים שלוש פעמים ביום לילדיהם, המאמצים לסיים את הסמסטר, המקווים כי מקום עבודתם יישמר להם עם שובם, השולחים פרחים ללא סיבה לאהובה, מתגעגעים, אבא ואמא, אח ואחות, דוד ודודה, סבא וסבתא, חברות וחברים, עם שלם, מתגעגעים לפנים הניבטות בכל ערב לצד נר נשמה, מוחים דמעה של כאב וגעגוע, הופכים לתמונה ואבן שיש קרה, מקפלת בתוכה סיפור חיים גדול.

אנשים מתגעגעים לקפיצה לגובה, לריצה מהירה, להרמת התינוקת על הידיים, למסע קניות ושני סלים מלאים בכל טוב, מתגעגעים לריקוד עוצמתי עם חברה באמצע רחבה סוערת, לשחייה צורנית, לשקט, לשלווה, למבט מחויך, לדגדוגים בבטן התינוק, להכנת קפה של בוקר.

אנשים מתגעגעים לשגרה, לחיים שלפני מחלקות השיקום בבתי החולים, מביטים על המחירים האישיים הנוראים, מתגעגעים לרגל, ליד, ללסת, לעיניים, מתגעגעים לדברים הפשוטים והברורים אשר בשגרת המלחמה התבררה חשיבותם, מתגעגעים לאוהבים, מצפים להיפרד מהמלאכים בלבן, להתחיל את מסע השיקום הארוך, המייסר, המורכב והמאתגר.

אנשים מתגעגעים לעירם, לשכונה, לרחוב, לסמטה, לבית, לחצר, לגינה, לחבלי הכביסה, לרעש המזגן הנוטף, ליללת החתולים המעיקה, לקולות בכיים של ילדים, לגן שעשועים הומה, לתור בסופר, לשכנות, לשכנים, לילד המציק בכיתה, למלכת השכבה, למורה למתמטיקה ארוכת השיער, למנהלת הבוחנת בקפידה את התלבושת האחידה, לרעש המפוח האסור בשימוש, לפקח הרושם דוח ומתנצל.

אנשים מתגעגעים לאוויר הדחוס, לפיח היוצא מאגזוז האוטובוס, למאבקים הפנימיים, לחיוך מהמרפסת העליונה, לחבורת הפנסיונרים המשחקים בשח, לגברת היושבת מול השמש ועל ראשה ניירות כסף, עוד רגע הפסים יזהרו והמחמאות יתקבלו.

אנשים מתגעגעים לקולנוע הריק, לבית הכנסת הומה האדם, לסוכריות שניתכו על חתן בר המצווה, מתגעגעים אל ה-יחד, אל המיטה, אל המקלחת, אל מה שהיה עד לפני חמישה חודשים ומשהו ועתה....הגעגועים היו לחדר בבית מלון, באכסניית נוער, בבית חברים, בשכירות זמנית, געגוע של אורחים נוטים ללון, גולים בתוך עמם.

אנשים מתגעגעים לשקט, לשלווה, לפרטיות, לאנונימיות, אינם מתגעגעים למה שהיה עד לפני חמישה חודשים ומשהו, לטפטופים, לחוסר הביטחון, לפחד והאימה, לאזעקות ולממ"ד, לחוסר האונים. אנשים מתגעגעים למתים, לחיים, לחטופים, לגולים, אנשים מתגעגעים ומייחלים להכרעה בשדות המערכה, לביטחון מוחלט, לשוב החטופים, לשיבה ליישובים, לבנייתם מחדש, לימים של תקומה ותחייה.

אנשים מתגעגעים לימים של שמירה על אחדות העם, ימים של שיקום החוסן הלאומי, ימים של ביצור המכנה המשותף, אנשים מתגעגעים למדינת ישראל השבה אל ימי תפארתה, ימים של עוז ורוח, ימים של רוח יהודית-ישראלית, ימי העם היהודי הממשיכים מאז עומדו של העם העתיק על בימת ההיסטוריה, אנשים מתגעגעים לעצמם, לחיים.